2,073,600 דקות של התמודדות

כשהיינו בדלת, הסתובבתי לרופאה:

"את יודעת שבחמישי זה ארבע שנים לכרמי?"

היא הרימה את העיניים מהמחשב.

"את זוכרת?" שאלתי.

"יש לי צמרמורת" היא ענתה.

 

 

בס"ד

 

 

"איך שהזמן רץ" היא אמרה לי, העיניים שלה בורחות למקום אחר.

לא עניתי.

"לא?" שאלה , העיניים שלה עדיין בכיוון אחר

"לא יודעת" אמרתי. "לפעמים הוא רץ ולפעמים לא".

 לא רציתי להגיד לה איך לפעמים הוא נמתח, איך לפעמים יש תחושה שהרגע הזה לא יגמר.

במיוחד בהתחלה. אני זוכרת בקרים כאלה, בעיקר.

מנסה לאסוף את עצמי, או את מי שהיתה אני לפני השבר הגדול, מהמיטה.

שומעת את הבית מתעורר, מצפה לי שאקום, שאהיה.

שומעת את הכיווצים בלב שלי כשהם פוגשים את המציאות החדשה והמכאיבה שלי.

"לא, התכוונתי לזה שהאזכרה תכף, את יודעת, ארבע שנים.." היא אומרת, מבטה חוזר אלי, עדיין לא ממהר להיפגש.

גם אני התכוונתי לזה. ברור. האזכרה של כרמי, ואפילו שהוא איתי כל הזמן,

סביב הימים האלה יש תכונה אחרת. תכונה של הלב בעיקר.

מה זה זיכרון? איך הוא שוטף אותך ברגע שאת הכי לא מוכנה לו? מה מעיר אותו? מתי הוא נרדם?

בשנים האחרונות דאגתי בכל שנה לשיעור גדול ומשמעותי בבית הכנסת.

היה לי חשוב שיבואו כ ו ל ם. שנחזיק יחד איזשהוא זיכרון, שנעניק יחד איזשהיא משמעות, שנמלא (אולי) יחד איזשהוא חלל.

השנה – לא.

אחרי הבר מצוה הרגשתי שאי אפשר. יותר מדי עבר בחודשים האחרונים. התרגשות ופרידות, שמחה וחלל.

השנה לא הודעתי ל כ ו ל ם. אני אפילו לא יודעת אם יהיה מניין. זה לא שאני לא רוצה

אבל אין בי כוחות להחזיק את זה.

והזיכרון? חי ובועט ונושם.

והגוף?

 

אתמול היינו אצל הרופאה, רות ואני. היא עם חום גבוה כבר שלושה ימים.

דלקת גרון . חריפה.

כשהיינו בדלת, הסתובבתי לרופאה:

"את יודעת שבחמישי זה ארבע שנים לכרמי?"

היא הרימה את העיניים מהמחשב.

"את זוכרת?" שאלתי.

"יש לי צמרמורת" היא ענתה.

לפני ארבע שנים, בשישי בצהריים, אחרי ההלוויה ואחרי שכולם הלכו, לרות עלה החום. מאד.

בשבת ,נעמה, בתי הגדולה, הלכה לרופאה שגרה קרוב אלינו והבהילה אותה אלינו.

זה לקח כמה ימים.

החום ירד. אבל אחריו, היא כבר לא אמרה יותר "אבא".

לפני זה, אמרה כל הזמן. לאט לאט, החזרתי את המילה הזו ללקסיקון שלה.

המילה שאצרה כל כך הרבה כאב בתוכה, כל כך הרבה געגוע וחלל.

וגם – זיכרונות טובים מהאבא המופלא שזכתה לו בשנה הראשונה לחייה.

"הגוף זוכר" אמרתי

 

הגוף זוכר ומאפשר לה להיות.

להיות יותר איתי בימים האלה.

לשאול יותר – "אז איך זה קרה?" וגם "תספרי לי שוב את הסיפורים ממתי שהייתי תינוקת.."

גם בסיפור שהיא הכי אוהבת ושכרמי לא מופיע בו – הוא שם. כרונולוגית. רגשית.

 

ארבע שנים. 2,073,600 דקות של התמודדות. בלעדיו.

נכון, ככל שהזמן עובר, יש מרווחים גדולים יותר בין גל כאב אחד למשנהו,

ויש שמחות, ורגעים משמעותיים, ועשיה מבורכת ונשים נהדרות שותפות ומגיבות

כמוך, עכשיו. (וכל כך תודה על זה..)

אבל עכשיו, יש את הלב המתערבל הגועש.

 

בצל, חתכתי אתמול. עכשיו אני קמה ומחליטה להכין עוגה אחת, לא מתוחכמת שכרמי אהב במיוחד.

זה בדיוק הזמן בו הייתי ממהרת להכניס אותה לתנור.

חצי שעה הכנה, זה מה שהיא צריכה – ועד שהיה מגיע מחנות הספרים שלו – היה כבר הבית עטוף בריח של התכוונות ואהבה.

רות בת החמש ואני בוחשות עוגה שהיא כולה אהבה וגעגוע וזיכרונות כתומים של משפחה ואהבה.

 

עוגת גזר נהדרת

3 ביצים

1 כוס סוכר

2/3 כוס שמן

11/2 כוסות קמח

1 כפית אבקת אפיה

1/2 כפית קינמון

1/2 כפית אגוז מוסקט טחון

11/2 כוסות גזר מגורר

אפשר להוסיף צימוקים ואגוזי מלך

מקציפים ביצים עם סוכר , כשנוצר קצף יפה מוסיפים לאט את השמן, מוסיפים קמח ואבקת אפיה, קינמון ומוסקט ומערבבים שתי דקות. מוסיפים גזר (ותוספות נוספות אם רוצים)

מעבירים את הבלילה ל-2 תבניות מאורכות או אחת עגולה

ואופים ב180 מעלות כ-50 דקות או עד שבודקים עם קיסם והוא יוצא יבש.

 

באהבה,

מיכל

16 תגובות
  1. ורדה שמחוני להגיב

    מיכל יקרה,
    ככל שעוברים השנים, כך הכאב יותר גדול – זה מה שאני מבינה
    מאנשים שאיבדו את יקיריהם.
    את, בלשונך הנפלאה, מתארת במדויק את החוויות הכואבות שלך ומאד מרגשת
    אותי בכל פוסט שלך המעביר אלינו את רגשותייך כמו גם את חכמתך.

    כן, הגוף זוכר, הנפש זוכרת והנשמה מצטרפת לזיכרון, והכאב מתמשך ועלינו מוטלת החובה
    לבחור אם אנחנו רוצות להישאר בחיים בשמחה או למות בהיותנו בחיים, להחשיך את עולמנו ולהמשיך להתאבל,
    להרשות לעצמנו להיות בכאב או במקביל גם לסבול עקב האירוע הטראומטי.
    כמה טוב שאנשי אמונה אנחנו ויש לנו שליחות בעולם אותה עלינו לממש וממנה
    לא לחדול מלהתפתח ולצמוח ויחד עם זה – כאמור, להמשיך לכאוב. זה בסדר ומותר לנו!!! אפילו רצוי.

    חיבוק
    אתך בכאבך,
    ורדה

    • michal להגיב

      תודה ורדה יקרה על המילים שלך מלאות האמפטיה והאמונה..
      הרגשתי שאת איתי וזו הרגשה נפלאה..
      תודה …

  2. אתי להגיב

    מיכל יקרה, כשקראתי את הפוסט והמילים המרגשות שלך לא יכולתי שלא להיזכר בשיר השירים..היושבת בכרמים חברים מקשיבים לקו לך..השמי עיני.יש לך את כרמי ויש לך את הכרם הגדול שבנית ובדיוק זה מה שאת עושה..חברים מקשיבים לקולך.. השמיעיני.פשוט מדהימה שאת,איך שאת מצליחה לפרק את הכל חלקיקים ולבנות מחדש. אוהבת אותך!!

  3. תמר להגיב

    מיכל יקרה
    אין לי מילים
    נגעת בי
    אוהבת את האשה שאני פוגשת דרכך
    אוהבת אותך
    תבורכי בכל
    תמר

  4. נעמה קורל להגיב

    בס"ד
    מיכל יקרה,
    כפי שכבר אמרתי, את אמיצה אמיתית. להצליח להוציא מכאב כ"כ גדול דברי חיזוק מעמקי הלב עבור נשים אחרות, זו גדולה ממש. הלב שלי התכווץ מהבנת גודלו של היום הזה, והוא מתרחב לאט לאט, מהידיעה שמהערבול הזה בסוף נצא אפויות בלב.
    בהערכה רבה
    ובאהבה
    נעמה

  5. נועה להגיב

    מיכל יקרה, קראתי והתרגשתי ולבי איתך. איך מהגעגוע הכאב והאהבה את רוקמת חיים?
    את אשה מדהימה. בימים האחרונים מתחשק לי להכין משהו מתוק, אבל שיהיה ביתי ולא קנוי. אז היום מקווה להכין את עוגת הגזר שכרמי אהב.. שולחת החלמה מהירה לרות ולך חיבוק גדול. נועה

    • michal להגיב

      נו, איך יצא?? מקוה שגם לך יהיה השבת ריח של זיכרונות כתומים למלא שנים נפלאות ממש.
      התרגשתי מהמילים שהענקת לי! נכון, אני מבשלת חיים מגעגוע, כאב ואהבה…. (לא יודעת לרקום או לחלל…)
      שבת מבורכת מאד והמון אהבה ממני

  6. אלי7 להגיב

    צהרים טובים מיכל, אני אתך ברגשותיך. צופית אחת שבו ה קן, לבלות של גפן, חולצה מסוימת, ריח, טעם, גובה, מאמר, ואין ספור רגעים קנים אחרים מצייתים את הזיכרון החי ונושם כמו שכתבת ומחיים רגעים שהיו כאילו הם הקווים. וזה נמשך, כנראה כל החיים. נמשך וכואב וגם משמח. כאב החסר והגעגוע והשמחה על שזכיתי ועל שהדברים שהיו לך חיים בתוכך, על שהזיכרון, לפחות הוא לא מת ולא אבד. ובזכות יש גם לראות אבא. הכי חי שיכול להיות לה. אולי אשלח לך שיר שכתבתי על זה.
    אלישבע

    • michal להגיב

      שלחי לי, אלישבע יקרה!
      היטבת לתאר את התחושות… מי כמוך יודעת…
      תודה שכתבת לי והשתתפת איתי..
      מחכה לשיר שלך…
      חיבוק לשבת שלום

  7. יהודית להגיב

    ביום חמישי ח' באיר היה גם לבעלי הזכרה 4 שנים.
    ואני יודעת עד כמה הפרידה כואבת .לא בידנו
    מעניין גם אני חליתי ונמצאת עם חום . מעניין אם יש קשר.
    מיכל תהיי בריאה

    • michal להגיב

      יהודית יקרה, תראי איך סיפורי חיים משתרגים זה בזה…
      ארבע שנים של געגוע…
      אני יודעת שגם אני מרגישה פחות טוב פיזית סביב הימים האלה…
      הגוף זוכר ועוזר לנו לבטא את מה שהלב מבקש…
      שולחת לך חיבוק ושתהיה לך שבת שלום מלאה בטוב ובנחמה…

  8. רותם ארבסט להגיב

    השראה גדולה שאת
    מביאה את הדברים באופן מדויק, קריא,
    לא מכבידה במסרים ומאפשרת.. בעיקר מאפשרת לתובנות ועיטוף חם ממך למרות הימים המאתגרים
    בריאות לרות היקרה
    אהבה גדולה אליך
    ואני… ממתינה בשקט, אנחנו נמצא לנו את הבוקר שלנו
    הממלא! המשלים פערים ובעיקר – מחבק

    • michal להגיב

      אוי רותם אהובה שלי… נמצא, בעזרת השם שאזכה.
      תודה שקראת ותודה שבלב הענק שלך את מרגישה וקולטת ה כ ל….
      חיבוק חזק חזק
      שבת שלום

  9. תלמה להגיב

    מיכל יקרה
    ריגשת אותי. כתיבתך מרתקת, עשירה ונוגעת.
    היום הבנתי שאת המתנה שלי מהלימודים
    חושבת עליך ביומך המורכב.
    תלמה

    • michal להגיב

      תלמה יקירתי, תודה!
      איזה כיף שאת כאן.. קוראת.. מגיבה…
      את נהדרת. תודה שחשבת עלי. מתנה…
      חיבוק גדול לשבת מבורכת במיוחד

השארת תגובה