כל אישה והבצל שלה

"שלום מיכל, שמעתי אותך לפני כמה ימים  בתוכנית ברדיו."

לרגע אני מתבלבלת. לא זוכרת.

"איפה?"

"ברדיו. בדיוק נכנסו לכאן אנשים והם הפריעו לי לשמוע משהו שאמרת. את יכולה להגיד לי מה אמרת?"

 

 

בס"ד

 

הדלת נסגרת.

אחרונת המשתתפות יצאה מהבית שלי.

מסע מופלא התחיל. מסע ששותפות בו 10 נשים אמיצות.

בוקר של היכרות בינינו. סיפורי מסע נשיים משתרגים זה בזה.

לפעמים יש מילים. לפעמים שתיקה. לפעמים הרווח בין המילים חזק מכל זה.

אנרגיה מופלאה של נשים שלא מוכנות לוותר.

לא מוכנות לוותר על החיים, על האמת, לא מפחדות מכאבי גדילה, לא מפחדות מהחושך.

הן מכירות אותו. מקרוב.

ואולי הן דווקא מפחדות. מתות מפחד. אבל יודעות שאין ברירה.

יש רגע בו את מבינה שאם ב א מ ת לא תקחי אחריות על זה – זה פשוט לא יהיה.

זה אגרוף בבטן להבין שאף אחד לא מחכה לך עד שתבשילי, עד שתהיי מוכנה, עד שיפול האסימון.

הזמן עובר עליך גם אם את לא שמה לב.

 

אתמול, במטבח שלי, בסיר גדול בושל לו תבשיל מיוחד שריחו, האחר, החדש, עטף את הבית שלי.

תבשיל של הקבוצה המתהווה. ואחר כך באו המילים במחברת, בין קירות הלב,

ואז משהו מזה יוצא החוצה ופוגש לבבות אחרים, מקשיבים.

היה מופלא.

מבשלות סיפור חדש.

 

ואז הדלת נסגרת. לא הספקתי לנשום והנייד צילצל. עניתי.

"שלום, אני מדברת עם מיכל?"

"כן"

"שלום מיכל, שמעתי אותך לפני כמה ימים  בתוכנית ברדיו."

לרגע אני מתבלבלת. לא זוכרת.

"איפה?"

"ברדיו. בדיוק נכנסו לכאן אנשים והם הפריעו לי לשמוע משהו שאמרת. את יכולה להגיד לי מה אמרת?"

"המממ"

ברקע רעש. מכונות עובדות. אולי מכבסה. אולי מתפרה.

היא לא צעירה, אני שומעת. מבטא כבד.

"אמרת משהו על הבצל ואני לא שמעתי" היא ממשיכה

זה פתאום חוזר אלי.

התוכנית של עידית ליכטנפלד ברדיו מורשת, השיחה ביום הזיכרון והבצל. אני זוכרת. אמרתי את זה גם הבוקר.

"איך קוראים לך?" אני שואלת

"פאני" היא אומרת.

"אני אגיד לך מה אמרתי פאני. אני אמרתי שכל אישה צריכה לפחות פעם אחת ביום לקלף ולקצוץ בצל"

"למה נשמה?"

"בגלל הדמעות" אני אומרת. "את מבינה? קודם העיניים שורפות ואז אפשר כבר להוציא את מה שיושב במילא על הלב"

פאני שותקת רגע. מקשיבה. אני מנסה לזהות את הרעש שאני שומעת ברקע.

"אבל אני כל הזמן בוכה" היא אומרת

"כל הזמן יש לי דמעות. כשאני שומעת צרות של אחרים כשאני חושבת על הצרות שלי..

אני אומרת לקב"ה אני לא רוצה לבכות! לא רוצה להיות עצובה! כל הזמן יש לי דמעות"

 

אני שומעת את הדמעות של פאני. מרגישה את המליחות שלהן מחלחלת אל תוך העור שלה, מרגישה את הלב שלה, העצוב.

"זה כמו ברז מטפטף" אני אומרת. "את, כמו ברז מטפטף. כדי שייסגר צריך לפתוח אותו ולסגור. את מבינה?"

"אני מבינה." היא נאנחת. "אז את אומרת שהבצל יעזור לי?"

"אני אומרת שכדאי לתת לזה לצאת, פאני יקרה. לתת לדמעות לצאת, לתת לכאב לצאת. אחר כך, קצת, בעז"ה יהיה יותר קל"

"טוב." היא אומרת. ואני שומעת בקול שלה שהיא החליטה. "אני אנסה. לא לעצור את הדמעות. להוציא החוצה. ואז אולי זה לא יטפטף כל הזמן…"

 

מדהימה פאני. אני רוצה להיות חברה שלה ומיד.

אישה ששומעת ברדיו ראיון קצר, מרגישה שפיספסה משהו חשוב שיכול לעזור לה, טורחת ומצלצלת לברר – ובעיקר – באמת באמת מקשיבה.

אנחנו נפרדות בחיבוקים ונשיקות ובקרבת לב כמו שנשים יודעות לייצר בדקה.

אני לוקחת נשימה עמוקה. משהו מדגדג לי בעיניים. שורפות. בלי בצל נקוות להן דמעות.

אני מסתכלת על הקערה מלאת הבצלים שבמטבח שלי.

טוב שהם שם אבל לפעמים הדמעות זולגות מעצמן.

2 תגובות
  1. מילי להגיב

    כמה נכון. כתוב מדויק
    תודה מיכל:)
    ולא לשכוח לחייך אחרי הדמעות!

  2. נעמי מנדיל להגיב

    מיכל יקירתי,
    נזכרתי כמה אני אוהבת אותך. את חכמתך, את רגישותך, את עצמתך ו…התגעגעתי.

השארת תגובה