ושוב האביב הזה שבפתח ושוב הניקיונות והרשימות האינסופיות של מה שצריך לקנות/לנקות/לסדר/להחליף ושוב…
כשניגשים לסדר חדר בבית שלנו ומוציאים את הדברים שזקוקים לארגון, מיון וסידור – התמונה שמתגלה עלולה להיות מייאשת ובמילה אחת:"בלאגן".
איך זה קרה ששוב יש את כל החפצים האלה בחדר שלנו?
והמחשבה שמתגנבת – זה הרבה הרבה יותר קשה ממה שחשבתי! יקח לי מלא זמן!
ואז – צל של יאוש – אין לי סיכוי לעשות את זה.
הפסח הזה וההזדמנות לסדר את חדרי הבית – היא קודם כל ההזדמנות לסדר, לאוורר ולנקות את חדרי הלב. להוציא את מצב החמץ מתוכי – הגאוה, ספק, אגו, ולהשאר במצב מצה – שנקראת גם "לחם האמונה".
אבל השלב הראשון כשאני באה לנקות ולסדר את חדרי הלב (ממש כמו את הבית הפיסי) הוא שלב "הבלאגן"
אני מכירה אותו מצוין מנשים שמגיעות לקליניקה שלי או לסדנאות וגם ובעיקר מהזמן בו אני מתחילה לפשפש בחדרי הלב שלי. וכן, תמיד יש הרבה עבודה שם.
כדי לזכות לצאת ממצרים, כדי לזכות לגאולה – צריך לעשות עבודה מקדימה שהשלב הראשון שלה הוא התבוננות. "להסתכל לחיים שלי בלבן של העיניים" וזה יכול להיות לא קל. הבלאגן הזה שאני דוחפת מתחת למיטה או עמוק בארון – מתישהוא, כדי להיגאל, אני צריכה לפגוש אותו – ככה בלי מסיכות – פנים מול פנים, הרי בלעדיו אין לי סיכוי לצאת ממצרים – הוא הרבה פעמים בכבודו ובעצמו כל מה שאני צריכה לתקן, להתמודד איתו, לקבל בהכנעה ולשנות. לא באחרים סביבי אלא בעצמי. וכן, זה הכי קשה בעולם. אבל איך שאנחנו מרפות ומוכנות לקבל את הדבר הזה הזקוק לשינוי, להפסיק להלחם בו או להחביא אותו – אנחנו מתמלאות התחדשות ואז מספיק שנעשה צעד אחד קטן – כדי שיבואו עוד אחריו ונזכה לסדר את החדר הזה ואת חדרי הלב בדיוק בזמן לליל הסדר.
מה יכול לעזור לזה? "זמן שמים" – ככה אני קוראת לזמן הזה שאני לוקחת לעצמי כדי להתחבר פנימה לבורא עולם ואל עצמי, להתבונן, לשאול, להבין.
מה צריך בשבילו? מחברת. כלי כתיבה. כוס תה טובה וכמה דקות (אפילו בתוך הבלאגן). ואם אין לנו כמה דקות בשביל זה? אחת הסכנות בזמן הזה ובכלל שנהיה בתוך האוטומט ובמה שצריך לעשות בלי לכוון את הכלים להיות נוכחות בזמן הזה כדי לקבל את השפע והאור שהוא מעניק לנו.
אז מה כותבות?
קודם כל מנקים. רגשות, מחשבות, תובנות – הכל בסדר וכל מה שצף ונכתב שם – משתחרר ועולה. הרבה יותר קל לנקות אחרי שכבר שיחררנו את הדמעה הסוררת הזו ואת המחנק בגרון.
הזדמנות נוספת היא להתבונן ולשאול:
איפה בחיי אני נמצאת במצב של שיעבוד?
למה אני משועבדת?
מה יקרה כשאשתחרר ממצריים הפרטית שלי?
איך זה ישפיע על חיי ועל חיי הסובבים אותי ובמעגלים הרחבים יותר?
הדקות היקרות האלה של התבוננות בעצמי – הן יקרות מפז – אני מבינה על עצמי כל כך הרבה דברים ובגלל שעכשיו
כל תובנה שלי משמעותית כי זה בדיוק הזמן לעשות את השינוי שאני מבקשת – צריך להתייחס אליהן כאל מתנה ולשזור אותן
בכוונה תחילה ובשמחה במהלך היום.
וגם – הדקות היקרות האלה של "זמן שמים" יאפשרו לכן להתחבר אל הזמן ולהתמלא כוחות של התחדשות.
זה בדיוק מה שאנחנו צריכות כדי לעבור את הימים האלה בטוב ועם כוחות..
מיכל