היום שאחרי יציאת מצרים ואך מתחילים אביב

 

 

לחזור לחיים, לשגרה, אחרי חג ארוך כמו פסח – לא תמיד זה קל.

אני מתבוננת בזה: בקולות האלה שאני מזהה בתוכי, וגם באנשים מסביבי –

הקול הזה שפוחד שהפסיד משהו, שחייב מהר להספיק ולארגן את הכל,

הקול הזה שמבקש עוד קצת להשאר בקצב האחר הזה של חג, של מועד ושל חול המועד.

שני הקולות האלה ניצבים מול המציאות, מול ההתמודדות עם החיים – ערמות של כביסות (שבוע בלי לכבס זה מ ל א כביסות!), לסדר את כל הכלים ואת כל הבית שוב, ללפני פסח, לחזור לפרויקטים, לעבודה ולשליחות שלי –

והשאלה – איך, איך אני בוחרת לעשות את זה וגם מה נשאר לי מפסח?.

אז מה נשאר לך מפסח?

חרות – חרות לבחור מחדש. לבחור להיות נוכחת ולהיות מדויקת יותר.

סדר – להשאר בנקי הזה עוד קצת, עדיין עם התחושה הקלה יותר של כל מה שזרקנו תוך כדי ההכנה של הבית לפסח.

יציאת מצריים – היציאה הזו, מהמצריים – מהצר הזה, מהראייה הצרה הזו של אני ואני והסתכלות רחבה יותר על השני, על האחר, כי כדי לעבור את הקשיים האלה – חייבים להסתכל על האחרים מסביב, להבין אותם עוד קצת ולהרחיב את הלב.

שקט. לאט

ככה חוויתי את רוב פסח. לא צריך למהר לארגן אף אחד, אפשר קפה ממש לאט וגם לקרוא במיטה (איזה כיף!) ולאכול ארוחת בוקר בצהריים וארוחת צהריים שאוכלים לקראת ערב אחרי שהתבשלה בישול איטי בקדירה. הכל יותר לאט, יותר מחובר, נוכח, מלא ברגע הזה. שעכשיו.

זוכרת כילדה, את התורים שהשתרכו, ארוכים ארוכים, ממאפיית אבולעפיה ביפו במוצאי פסח. מן הסתערות כזו על הלחם. וזה עשה לי הבוקר לחשוב על הדרך בה אנחנו מתייחסים לחיים: מתוך רעב קיומי, הישרדות כזו או מתוך התבוננות על מה שכבר כאן, הודיה וקבלה – ומתוך זה אפשר לבחור לחזור אל החיים, השגרה.

לא להסתער על החיים. פשוט לנשום אותם. לבוא אליהם ברכות, בשקט. בדיוק. מתוך קבלה של מה שקורה ואמונה שזה, בדיוק זה, הכי מדויק בשבילי.

אני יודעת, האור הגדול של פסח, היה גם משובץ ברגעים לא פשוטים, מורכבים ממש. רגעים של משפחה, רגעים של התמודדות עם מציאות לא קלה, רגעים של לחצים, עומס ובדידות (ממש ראיתי את זה הבוקר, שתוך שעה וחצי היומן של הקליניקה שלי התמלא לגמרי לשבועיים הבאים..)

ועדיין – כל מה שקרה וקורה הוא מדויק ומושגח. אולי הכי הכי חשוב שניקח מפסח עוד קצת אמונה, עוד קצת ענווה וידיעה שהזמן הזה של אביב הוא זמן של התחדשות הבריאה וגם אנחנו ככה, וגם הלב שלנו ככה, מתרפא ומבקש עוד מזה…

והכי הכי בזמן הזה – לקחת את המחברת שלך, לעשות לך זמן ומרחב מזמין ולשבת "בזמן שמים" – לתת לרגשות שלך לצאת, למחשבות, לתובנות, למה שעוד צריך ניקוי, למה שמתחדש, למה שמבקש, למה שצומח מתוך הכאב וההתמודדות, לדיוק..

לתת לכל זה פ שוט ל ה י ו ת ולהתחיל א ב י ב

באהבה,

מיכל

השארת תגובה