מעט 2300 בלילה, יום חמישי האחרון, דלת חדר השינה שלי נפתחת ונעמה, הבת האהובה שלי, מתמוטטת לתוכה בבכי שבור. הבנתי ישר שמשהו נורא קרה ולקח לי עוד קצת להבין שורדית התקשרה ואמרה שצריך לבוא לתל השומר, להפרד מתרין.
הלם. נוסעות לתל השומר. אין לה אויר. אני מנסה לעזור ותוך כדי לעכל בעצמי. רק חזרה מעשרה ימים בלונדון, דיברו ממש לפני, כן, כבר שנה וחצי של התמודדות עם סרטן אבל.. הלם.
ותל השומר, וחני.. נושמת בעצמי נשימה עמוקה. נכנסות.
פרידה. הכי עצוב שאפשר. אני רואה את נעמה שלי, שבורה, מנסה למצוא את המילים להגיד, להגיד את הקשר הנפלא שלהן מגיל 8 ולהפרד.
הדלת סגורה. אני לא שומעת.רק רואה אותן, יחד, בפעם האחרונה, כאן.
פתאום נזכרת איך כאבה לי הבטן. מצחוק. אני מבשלת פסטה במטבח בתל אביב, וליד השולחן החבורה הזו של הבנות המוכשרות והנהדרות, החברות מהקונסרבטוריון בשטריקר, ממקהלת בת קול ותרין מחקה מישהי, אחת המורות בביה"ס, אי אפשר לנשום מרוב צחוק. "היא תהיה שחקנית ענקית" אני אומרת לנעמה אז.
מלא זיכרונות של ילדה מהממת שהיא לגמרי בת בית אצלינו.
שבחיים לא נכנסה לקונפליקטים המתבקשים בין הבנות, שתמיד היתה עם רגישות על לסובבים אותה.
והאהבה הזו ביניהן. שתי ילדות מיוחדות. אהבה כזו שהכילה גם את החזרה בתשובה של נעמה בגיל 15, שידעה שיחות עמוקות והמון כבוד כל אחת לדרכה של חברתה, ובעיקר – את האובדן של כרמי, אבא של נעמה. בגיל 18 לא קל לקחת את זה מסביב, אבל ואובדן. אבל תרין לגמרי היתה שם בשבילה.
שישי לפני הצהריים, פרשת ראה, שבת ראש חודש אלול. זמן כל כך גבוה.
נשמה כל כך גבוהה.
ואיזו אהובה. איזו מסירות נפש של אמא שלה, ורדית ושל המשפחה. של אודי, בן זוגה האצילי והמדהים ושל כל החברים והחברות. וכמה כישרון, ודיוק ובהירות ואומץ המחלה הזו נסכה בה. בפסח האחרון זכתה בפסטיבל תיאטרונטו על ההצגת יחיד שלה שתיארה את ההתמודדות שלה עם המחלה, בדרך שרק תרין יכלה להביא לעולם. כשדיברנו בפעם האחרונה, היא ממש שמחה כשהזמנתי אותה להופיע השנה בכנס של חלה באהבה..
והבוקר הזה אני מבקשת מילים ואין
מילים לילדה המדהימה שלי, רק בת 24,
שאיבדה בגיל 18 את אבא שלה,
לפני עוד מעט שנתיים את חני וינרוט שהיתה כל כך משמעותית בשבילה
ועכשיו – את תרין, אהובת לבה.
וההבנה שהכל שזור, שהבחירה היא ממש ברגע הזה איך שנחיה את היום הזה
רק זה מגיע עכשיו.
הכל ממנו יתברך, ברחמים, באהבה,
כל העולם הזה
המפגשים שלנו עם האנשים סביבינו, המתנות שהם משאירים לנו,
הכל חלק מהפאזל שלנו,
הכל אהבה.
מיכל יקירה .
אני זוכרת שהיגעתי לבית ספר נתיב
והיכרתי אותך …
לאחר זמן קצר זכיתי לעבוד יחד איתך
בכיתה … אני הסירת תודה על השיחות
וההדרכות שנתת לי בתקופה שעבדנו יחד.
ונהנתי מכל שיחה והדרכה שנתת לי ..
מזל טוב על הערכה והכבוד שהספר שחיברת
קיבל כל השנים .