יש לי מורה בת (כמעט) חמש

 

"איך מרגישים כשצר"? שאלתי.

"מה קורה כשממש ממש צר לנו ואנחנו כבר לא יכולות לנשום?"

"אנחנו צועקות" היא אמרה "וגם בוכות לפעמים. ומתפללות"..

 

בס"ד

המורה הגדולה שלי תהיה בת חמש עוד חודש.

לפני כמה ימים שאלה אותי אם כל החיים נהיה יחד.

שתקתי רגע. אני יודעת שלא. בדרך לגן אי אפשר להגיד דברים כאלה.

אמרתי שגם כשהיא בגן ואני בעבודה – אנחנו תמיד בלב אחת של השניה.

"את צודקת אמא." היא אמרה "את תמיד צודקת".

"אני ממש לא תמיד צודקת" מיהרתי לתקן

"לא, לא" היא אמרה. "אני אגיד לך איך אני יודעת: את כאן כבר המון שנים לפני,
נדדת בעולם. פגשת אנשים, הקשבת, ואת כל זה את אומרת לי. אז את צודקת. אני יודעת."

חשבתי על זה. אז ואחר כך גם.

 

והכי ריגשה אותי זו העובדה שהיא פתוחה לקבל ממני את הניסיון שלי, את המסע שלי.

אבל היום כשבאתי לקחת אותה מהגן ראיתי שהיא ממש עצובה.
איך ששאלתי אותה מה שלומה, היא פרצה בבכי. כזה מהבטן, כזה שהפתיע גם אותה.

היא סיפרה לי על משהו שקרה בגן והיה לה לא נעים. אחרי שדיברנו על זה לא מעט,

ואחרי ששתקנו גם קצת, היא שאלה "אמא, למה השם ברא צרות בעולם?"

נשמתי. טוב, יש על זה כמה שיעורים שאני יכולה לספר לה וכשתגדל קצת
היא יכולה גם להגיע לאחת ההרצאות שלי – אבל בדרך הביתה, בפקקים של כמעט ארבע – היא רצתה תשובה.

אמרתי לה שבמילה "צרות" מופיעה המילה:"צר". "איך מרגישים כשצר"? שאלתי.

 

"מה קורה כשממש ממש צר לנו ואנחנו כבר לא יכולות לנשום?"

 

"אנחנו צועקות" היא אמרה "וגם בוכות לפעמים. ומתפללות".

"לגמרי" עניתי, די המומה. והיא הוסיפה: "כמו במצריים שבני ישראל כבר לא יכלו יותר וצעקו אל השם"

מה אפשר להוסיף? רק את העובדה שצרות, קשיים, משברים וניסיונות מצמיחים אותנו,

 

אם אנחנו מסכימות לעבור בתוכם באמת. אמרתי לה גם את זה

 

אבל בדיוק צילצלה חברה שלי (וגם שלה..) להזמין אותה לשחק איתה והיא חזרה להיות בת תיכף חמש.

כשהגעתי הביתה, חיפשתי טקסט למפגש מחר בקליניקה עם אישה מיוחדת.

פתחתי ספר יפיפה של זלדה המשוררת בדיוק בעמוד הזה:

 

 

"כן, הייסורים הם דבר איום. הייסורים וההשפלות,

מי שנתנסה בהם יודע שהם איומים כל כך שאת

מוכנה לוותר לפעמים על כל חמדת העולם הנפלא הזה,

על נהרות וימים וזריחות ושקיעות ולרצות למות, פשוט למות.

אבל בלי ייסורים אינך הופך אדם,

אתה נשאר בבחינת פרח.

כמו שאין לידה פיזית בלי דם

כך אין לידה רוחנית בלי ייסורים.

הם שיגולו את האבן מפי הבאר."

 

 

הריח של שבת כבר כאן. אני מרגישה אותו. ריח של קדושה, ריח של נחמה.

כתוב ששבת מרפאה את הנפש.

אני מרגישה את זה לגמרי כשאנחנו  בוחשות  את העוגה של שבת יחד.

כמו החיים בדיוק. פעם ככה ופעם ככה, מעגל ועוד מעגל, ותמיד תמיד אפשר לפזר קצת סוכריות

למעלה, על הקרם, ולנשום –

להרחיב את הצר ולבשל סיפור אחר.

מוזמנות להגיב ולשתף באהבה,

שבת שלום!

 

מיכל

14 תגובות
  1. שירלי להגיב

    מקסים!
    אשריכן על התקשורת המשתפת והמחכימה.
    שבת מתוקה?

  2. אסתר ילין להגיב

    ערוץ פתוח
    בין שתי נשמות
    בעולם הזה
    מפרה מפתח מעורר
    נפלא ביותר

  3. מעין להגיב

    אוי מיכל… מרגש עד דמעות… נשמות יקרות וחשובות. תודה על השיתוף… למדתי דווקא על עוגות….

  4. בתיה להגיב

    כמה מרגש ופותח את הלב.
    זכיתן אחת בשניה.
    שבת שלום לכן יקרות.

  5. מיכל יוסף שגיב להגיב

    מקסים ונוגע
    ממש החיים
    פעם ככה ופעם ככה
    שבת שלום

  6. ויויאן ולירו להגיב

    איזו בת ואיזו נכדה יש לי…. זכיתי..

  7. ליאת להגיב

    לפעמים יש לנו את החוכמה להקשיב לילדים שלנו… ואת נפלאה כתמיד.

השארת תגובה