כשהחיים הם תותים (או עוגת בננות)

 

חני ארגנה את כל הדברים כשחזרנו מבית העלמין.

זה היה שישי בצהריים, שלושה ימים לפני ל"ג בעומר, כבר היה ממש חם.

כשחזרנו היו בסלון שלנו כסאות מפלסטיק, וכסאות נמוכים למי שיושב שבעה, ובסלון עמד לו ארון קודש עם ספר תורה. על השולחן במטבח שעד לפני רגע היה פרטי ורק שלנו, היו מונחים מאפים ועוד כל מיני דברים שאני לא זוכרת כמו עוד דברים אפילו יותר חשובים מזה מהיום ההוא, אבל אני זוכרת את חני מסבירה אולי למי ששאל – למה היו גם דברים עגולים על השולחן – חלות וגם ביצים קשות.

המקור לסעודה הזו, כשחוזרים מבית העלמין, הוא בפסוק: "וַיָּבֹא כָל־הָעָם לְהַבְרוֹת אֶת־דָּוִד לֶחֶם בְּעוֹד הַיּוֹם", והסיבה למזון העגול היא הניסיון לסמל את גלגל החיים והמחזוריות שאנו עוברים בעולם.

אז יש תנועה כזו בעולם.

פעם ככה ופעם ככה, החיים שזורים בפרידות, באובדן ובאבל ששזורים בלידות חדשות ומרגשות ובבקרים חדשים שנפתחים ומלאי דברים מרגשים.

6 שנים עברו מאז אותו יום.

חני כבר לא מגיעה זו השנה השניה לאזכרה ובשבוע שעבר התאספנו כדי לציין 6 שנים בלי כרמי, בעלי הראשון ואב ילדי .

אני רוצה לספר על העוגת בננות הזו שפגשתי "במקרה" (באתר של ניקי) כשחזרתי לבשל, אחרי הפסקה ארוכה. העוגה הזו התקבלה כאן בכזו אהבה, שהפכה אחד מסיפורי הבריאה החדשים של הבית הזה.

אבל (אובדן) הוא עניין מתפתל ומתמשך. דרך. מסע. וחלק מהמסע הזה הוא לצאת מארצות החושך אל מעבר ההרים ולהחליט לראות כאן ועכשיו זריחות מרגשות.

להחליט. לבחור. לחיות באמת.

זה לא פשוט כי התנועה של ההמשכיות כביכול נוגדת את תנועת הזיכרון,

הזיכרון של האיש הזה שהשתדל תמיד להיות איש,

האיש שפגשתי בגיל 20 ושהתמסרתי לו כולי עד שהלך מכאן,

ברגע אחד שהיה בו הכל מלבד מילות פרידה.

בימים של לפני יש התכנסות כזו – קצת כל אחד אצל עצמו,

קצת נסיגה אולי למקומות שאנחנו כבר לא באמת שם, זה חלק מהעניין וזה לגמרי בסדר.

השנה זה גם חדש כזה – אל הבית שלנו והמשפחה והלב שלי הגיע ישי, בעלי, וכולם כולם רוצים ללכת בזהירות ולעשות מקום למי שכאן ומי שכבר לא.

הפעם, נעמה, הבת שלי, הכינה הכל.

מהלחמניות ועד העוגות עם הקפה. התבוננתי בה מבשלת. הרי את כל זה למדה מאז שאבא שלה האהוב נפטר ורוב הדברים בחרה לבשל מתוך הרפרטואר המשפחתי שאני הבאתי.

זו היתה, כמו שמאיה שלי אומרת "נחת".

אבל אני רוצה לספר לכם על העוגת בננות המופלאה הזו. שהטעם שלה נפלא והיא משמחת לב. וכן, היא עגולה וכן היא הזכירה לי את התנועה הזו של החיים, של גאות ושפל, רצוא ושוב, כאב ושמחה – אבל מצופים בקרם פודינג וניל ומקרבים בין הלבבות.

הנה היא כאן העוגה הזו. בבוקר שאחרי – רק מעט ממנה נשאר עם הקפה.ודווקא המעט הזה שנשאר, הוא המקום שהיא מאפשרת – לבשל דברים חדשים כאן ועכשיו

היא לגמרי מפנקת עם הקפה. שבוע חדש מתחיל וגם בו, כמו תמיד, הכל ישמש בערבוביה .

העניין הוא איך נבחר להסתכל על זה.

כדרמה גדולה, כנסיגה או נפילה או כתנועה של החיים.

כך או כך, עם הקפה והעוגה המשובחת הזו – אפשר לחשוב שהחיים הם תותים (או בננות..)

עוגת בננות מעולה

3 ביצים גדולות
200 ג’ סוכר (כוס)
2 בננות רכות
120 מ”ל שמן (חצי כוס)
2 כפיות סוכר וניל
250 מ”ל שמנת לבישול (קופסא)
כפית קינמון
280 ג’ קמח (2 כוסות)
2 כפיות א. אפייה

לחמם תנור ל 180 מעלות כ 10 דקות מראש

להקציף ביצים וסוכר במהירות בינונית כשתי דקות, למעוך את הבננות להנמיך את מהירות המיקסר ולהוסיף את הבננות תוך כדי, להוסיף את השמנת באיטיות ואת השמן כשהכל אחיד להוסיף את הקמח א. אפייה והקינמון. להקציף במהירות נמוכה עד שהכל אחיד.

. לשמן תבנית להעביר את הבלילה להכניס לתנור ולאפות כ 40 דקות או עד שקיסם יוצא נקי

אז איפה אתן עכשיו בתנועה הזו של החיים? מוזמנות לשתף אותי בתגובות שלמטה

שבוע טוב ואהבה

מיכל

14 תגובות
  1. גל חגית יסכה להגיב

    תודה לך על מי שאת. על זה שתמיד ברגע הכי נכון מגיע ממך איזה תזכורת שיש חיים אחרי האבל
    בשנתיים האחרונות איבדתי תחילה את אחותי ולאחר מכן את אבי וכל מחדש אני שואבת ממך כוחות
    כרגע אני נמצאת בשפל ומנסה להתרומם יהי רצון שיהיה כח ושמחה
    ונזכה לגאולה השלמה

    • michal להגיב

      גל חגית יקרה מאד! זה כל כך הרבה אובדן והתמודדות..
      מכירה את השפל הזה וכדאי רק לנסות ולהחזיק בידיעה – שיש גאות ושפל, יום ולילה, רצוא ושוב…
      וחיים.. כאן ועכשיו יש חיים שראוי לחיותם. במלואם.
      שולחת חיבוק ומודה לך כל כך שכתבת ושיתפת

  2. בת שבע להגיב

    מיכל יקרה
    מתרגשת לקרא אותך את הכנות וההענקה שבשיתוף.
    שואלת על החיבור הרגשי לאוכל מנחם מעודד ועוד.
    הפינוקים המתוקים מעוררים בי אמביבלנטיות כי ההתקשרות אליהם עלולה ליצור התמכרות ואשליה של נחמה רוגע וכדומה בעוד שאין בהם הזנה אמיתית ומחיה עבור הגוף אלא אפילו עלולה להזיק . הצורך הרגשי אינו מקבל בדרך זו מענה אמיתי .
    תאירי לי את הדרך בה את רואה את הדברים? תודה בהערכה ואהבה

    • michal להגיב

      בת שבע יקרה ואהובה,
      העלת כאן סוגיה כל כך עדינה ועמוקה וחשובה.
      תודה על זה!
      אני עצמי מנהלת עם זה דיאלוג עדין – הרי רוב הבחירות שלנו בחיים מושפעות מרגשותינו ובודאי אכילה – שבבסיסה עומד הקשר הראשוני בין אם לתינוקה – קשר שהוא כולו מלא הזנה ורגש.
      כמו בכל דבר – העניין הוא במינון, ביכולת הבחירה המחודשת שלנו ובמודעות. אני מבטיחה ב"נ להעמיק ולכתוב על זה בהמשך ובקרוב.
      תודה על המילים הטובות והמחזקות שלך!! מתגעגעת להפגש בחלה באהבה..
      ימים טובים

  3. ליאת קרני להגיב

    ואוו
    מחזק ומכניס לפרופורציות נכונות
    תודה

  4. לאה לוי להגיב

    מיכל היקרה, אין עלייך !!!!
    מתרגשת לקרוא את הדברים שלך, תודה שאת מחזקת אותי כל פעם מחדש, תודה על המתכון שגם הוא מתוק כמוך…. ומלא במסר.
    את מעניקה לי כוחות מחדש כל פעם ובכל מפגשי הפרשת החלה שלך !
    אוהבת ומעריכה המון.

  5. רחל להגיב

    בדיוק היום הייתי זקוקה לזה וזה בא בזמן
    השנה יותר קשה מתמיד בלי אמא

  6. זיוה שפי להגיב

    מיכל כתבת מקסים!

    חיבור מדהים שאת עושה בין הרוחני לאוכל הגשמי, בין ה-אין ל-יש, השמח והעצוב, אני ממש מרגישה את התנועה המעגלית הזו שאת מדברת עליה.
    את מזכירה לי את מיכל שלנו.
    ?

    • michal להגיב

      זיוה אהובה!
      לגמרי קטונתי.. אין על מיכלי..
      והתנועה המעגלית הזו והחיבורים.. כן, אוספת לי כל הזמן נקודות של תובנות אור..
      חיבוק חזק לשבוע מבורך מאד

  7. איילה כהן להגיב

    אהובה יקרה!
    המון זמן לא דיברנו,ולמרות זאת מרגישה כ"כ קרובה…
    דווקא היום,בלי שום סיבה נראית לעין, חשבתי על אותו המסע שעברתי עם יורם ע"ה,
    ושוב העיניים מתמלאות בדמעות…והסתכלתי לשמיים ושאלתי את ה' : "אתה זוכר לי את כל
    מה שנתתי אז? זוכר לי את כל התפילות האוהבות ששלחתי אליך? זוכר לי את הביטחון שבטחתי בך?
    את כל הבכיות והתחנונים שהתחננתי אליך?"
    אז בטח שאני יודעת שהוא זוכר ושום דבר לא נאבד, אבל איכשהו אני מקווה שמשהו מכל מה שעשיתי אז
    יעמוד לזכות הבנות היקרות שלי,שלו, ותהיה לי סיעתא דשמיא עם כל אתגרי גיל ההתבגרות שלהן…
    עוברת תקופה לא כ"כ פשוטה,אבל יודעת שאני לא לבד.
    אוהבת אותך ומתגעגעת, איילה.

    • michal להגיב

      כל כך ריגשת אותי איילה מופלאה. איזו דרך, איזה מסע.. מסע הגיבורה, גיבורה שאת.
      מרגישה ומבינה את המורכבות והאתגרים שבדרך – וכמה טוב שאנחנו יודעות, גם ברגעים האלה, שאנחנו לא לבד..
      אוהבת בחזרה ומתגעגעת גם
      חיבוק חזק

השארת תגובה ל-בת שבע

ביטול