למה את באמת זקוקה עכשיו?

"למה את באמת זקוקה עכשיו?" שאלתי את עצמי
"לארגן את הרגשות הסוערים שלי, לדעת שאני לא נופלת לתהום ושיש בכוחי לדאוג לעצמי בצורה טובה – כמו שאני דואגת לילדי".

מירי יושבת מולי. לא קל לה. לידה, על הכורסה כבר הצטברה ערימה יפה של טישו צבעוני.

שוב פעם היא מתנצלת שהיא בוכה ככה, שוב פעם אני אומרת שהכל בסדר, כאן, בחדר הזה, זה בוודאי הזמן וגם המקום.

בפגישה שלנו , שנסובה בעיקר סביב היחסים עם בעלה והבדידות שהיא מרגישה – יש רגעים בהם הבכי חזק יותר.
אני מנסה לשים לב מתי זה קורה.

עכשיו אני רואה את זה. רואה בבהירות.
בכל פעם שעוברת מחשבה בראשה, או שהיא מבטאת את היאוש שלה מהמצב, מהחיים שלה,
בכל פעם שהיא במקום של "אין סיכוי, אין תקוה" – הכאב מציף.

המתח הזה בין יאוש ותקוה הוא מתח שכולנו מכירות – מי יותר, מי פחות אבל הוא מתח שכולנו חיות אותו.
"זה יצליח – אני יודעת שכן!" על פרוייקט חדש או מטרה חדשה שהצבנו לעצמינו
או "אין סיכוי שבעולם שזה ילך – עוד פעם לא ילך". אלו כמובן הקצוות של אותו המתח,
אבל אם תתבוננו תוכלו לראות שהמתח הזה הוא זה שמפעיל אצליכן את הכאב ואת הדמעות.

לפני כמה ימים, במסגרת הלימודים המיוחדים שאני לומדת (ושעוד ידוברו כאן כמובן)
עמדתי מחוץ למטבח יחד עם עוד שתי חברות ללימודים.
לא יודעת מה היה ברגע הזה – אבל התחלתי במונלוג כזה לא ממש אופייני לי.
סיפרתי להן על כל המטלות שעוד מחכות לי,
על הקושי הזה במעבר החד לאמא חד הורית שיש בי חלק שעוד לא עיכל אותו, דיברתי על ההתמודדות.
בגרון היה לי את הגוש הזה ומאד רציתי לבכות אבל זה לא היה מתאים ופחדתי – כמו רובינו – להתפרק כשזה לא מתאים.
ובכלל – מי יכולה להרשות לעצמה להתפרק כשהכל עליה?

כשנכנסנו למטבח , הוזמנו לבחור להכין משהו שיבטא את הרגשות שלנו, ממש ללכת איתם ולהעצים אותם,
או אולי לנסות ולבחור משהו יותר מאורגן ונשלט. .
אחד הדברים החזקים בעבודה במטבח הוא שאת לא רק מדברת את זה את ממש צריכה לבחור לעשות את זה.
הדחף הראשוני שלי היה למלא את החלל הזה, להזין את המקום המיואש הזה, העייף, הבודד –
איך? באוכל מנחם כזה, שוקולד מומס, מאפה בצקי וכיפי, פסטה בשמנת – נו – אתן כבר מבינות, לא?

אבל רגע אחרי עברה בי מחשבה וראיתי אותי יושבת באוטו עוד שעה
ואיך ברגע הזה הבחירה הזו הופכת ממנחמת למבאסת. ממש מבאסת. ולא בגלל הדיאטה , לא בהכרח.

אלא בגלל ששיתפתי פעולה עם היאוש, שלא באמת עזרתי לו, לעצמי.

ואז הגיחה מאי שם בתוכי השאלה: למה אני באמת זקוקה?

טוב זה היה ברור באותו הרגע. הייתי זקוקה לחיבוק, לנחמה.
איך אני יכולה להעניק לעצמי חיבוק אמיתי?
לא כזה שכרת ברית עם היאוש
אלא כזה שמעניק כוחות בריאים להמשיך, להעניק אנרגיה ותחושה של טוב?

בסוף התהליך – היה מולי סלט נהדר, מלא בכל טוב.

מבחינתי הרגע הזה הוא רגע חשוב, כזה שנצרב.
לא, לא התעסקתי בשאלה אם זה מה שצריך ונכון לאכול – אלא מה אני באמת זקוקה לו.

ומה שבאמת הייתי זקוקה לו באותו הזמן הוא לארגן את הרגשות הסוערים שלי,
לדעת שאני לא נופלת לתהום ושיש בכוחי לדאוג לעצמי בצורה טובה – כמו שאני דואגת לילדי.

אחד המפתחות המשמעותיים להתגבר על יאוש – הוא להתחבר למקום שמזין בנו את הטוב, שדואג לנו ב א מ ת.

מירי הביטה בי. זה היה רגע אחרי שתפסנו בדל משפט שהיתה בו תקוה, שהתעוררה בו אמונה.

 איך אני יכולה להיות טובה לעצמי? להעניק לעצמי?

הבעת פניה השתנתה כשהיו לה כמה דקות של זמן שמים בהן התחברה לעצמה וכתבה במחברת שלה.
בתוך הקושי, הבדידות והיאוש שחוותה, היא הצליחה למצוא אחיזה ולהזין את עצמה במחשבות של תקוה.

זו לא בריחה, זו הבנה שרק אם הכוחות הבריאים מגויסים – נוכל באמת לעשות עבודה איפה שכואב
וממש ממש לעבור בתוך הכאב – בלי לברוח אבל גם בלי לטבוע שוב (ושוב) בביצת היאוש והאין סיכוי.   

מיכל

12 תגובות
  1. אורה רוזנברג להגיב

    מיכל האהובה,
    כל כך אוהבת את הכתיבה שלך.
    יש בה תאור אמיתי כל כך, של תחושות , רגשות, מחשבות . ובכלל ההתמודדת שלך עם מציאות חייך מעוררת השראה. תבורכי!!
    כדי לראות את הטוב צריך לדעת לאהוב גם את הקושי ואת הכאב ולקבל אותם. ולכן….
    כל כך משמעותי לי "זמן שמים" שבזכותך נכנס כחלק חשוב בסדר יומי.
    תודה מכל הלב,
    אורה.

    • מיכל להגיב

      אורה האהובה,
      את נהדרת!
      תודה שאת כאן וקוראת ואוהבת ומגיבה
      וכל כך שמחה ש"זמן שמים" נכנס אל ההתמודדות שלך..
      מחכה לחבק אותך בראשון
      שבת שלום ומבורך

  2. אסתר ילין להגיב

    מיכל היקרה
    ״לעולם ירגיז
    יצר טוב על יצר רע״
    וזאת הרי
    עבודת חיים
    וכשאנו נמצאים
    במלחמה הזו
    זו מלחמת קיום אמיתית
    על קיומנו
    שלא יבא המסיט
    ויצליח , ח״ו, לגזול את נשמתנו
    אז מתחילים את היום
    כמתוקן בברכות השחר :
    ״ אלוקי,
    נשמה שנתת בי
    טהורה היא …״
    ובכן
    לכל אחת
    יש הבית הטהור
    שתמיד תמיד
    יש לאן לחזור!
    האם אין זה
    כל כך מעודד ?!
    פה נופלים
    פה נכשלים
    פה טועים
    פה מפספסים
    פה מתרחקים
    אבל
    תמיד תמיד
    יש לאן לחזור –
    כ״א
    עם הנשמה
    המיוחדת והיחודית שלה
    ועוזר מאד
    לדעת ולזכור
    ״ מי ומה אני ״
    נסיונות, תהפוכות. אירועים וכו׳
    שזורים לכל אורך החיים
    ״חדשות לבקרים״
    והכל
    ״אותה הגברת
    בשינוי האדרת״
    להעמיד אותנו במבחן יכולתנו
    לעמוד על המשמר
    לשמור על נשמתנו
    כי
    ״.. נשמה שנתת בי
    טהורה היא …״ ?✨?✨?

    • מיכל להגיב

      תמיד אוהבת להתחבר לראיה המיוחדת שלך, אסתר יקירה,
      וזה באמת כל כך מחזק לדעת , לזכור ולחזור למקום הנקי הזה,
      מבראשית. תודה לך!! שבת שלום!

  3. רותם ארבסט להגיב

    כמה כנות והכלה בך.
    המילים שלך מהדהדות,
    נוגעות ברבדים עמוקים ובעיקר מחבקות. תודה

  4. גלית פרגון להגיב

    מיכל יקרה,
    היטבת לתאר את שיתוף הפעולה עם היאוש. אני מאד אוהבת את הכתיבה שלך. אני שואלת את עצמי אם התמודדות נכונה עם היאוש הוא בשלב ראשון לזהות אותו ואחך לפתח תחושה של מיאוס ממנו. בעיני זה היצר הרע שקם על האדם בכל יום להורגו ולולא ה' עוזרו, לא יכול לו (ע"פ חז"ל). לכן הרגעים האלו לוקחים אותי לפניה לה' יתברך שיעזור לי ויתן לי כח להלחם ביאוש הזה. כי ה' יתברך הוא מקור הכח.
    תודה על הדברים הכל כך יפים,
    גלית

    • מיכל להגיב

      תודה על התגובה המרגשת והעמוקה שלך גלית יקרה!!
      מסכימה שהיאוש הוא יצר הרע כי הרי יש בו מקור של ספק…
      חושבת על הדברים שכתבת.
      תודה עליהם, תודה שכתבת לי.
      שבת מבורכת!

  5. רחל וולהיים להגיב

    אני רוצה לצטט אותך : "…לעבור בתוך הכאב-בלי לברוח אבל גם בלי לטבוע שוב ושוב בביצת היאוש והאין סיכוי"
    המילה " ביצה " הדליקה בי רעיון….
    אנחנו הרי יודעים שטיפול בכאב עובר ישר דרכו, בהסכמה להרגיש, להציף אותו, ובכל אימון חוזרת שוב ושוב השאלה, אבל כבר הסכמתי לפגוש בו למה הוא ממשיך להופיע?
    ואני כל פעם מחדש מסבירה שעכשיו אנו פוגשים אותנו ממקום אחר……
    המילה ביצה, נתנה לי רעיון להמחיש הסבר זה, זה כמו צפרדע, כשהיא נותנת קפיצה, היא מתקדמת, אז גם אם היא תפגוש שוב בכאב, זה כבר יהיה מהמקום שהיא כבר התקדמה אליו……וזו בדיוק העבודה, ואני מקווה שהמחשה זו תעניק יותר תקווה.
    תודה אהובה על השיתופים שלך.

    • מיכל להגיב

      איזו המחשה נהדרת! ממש הרגשתי קלה יותר בזכות הדימוי של הצפרדע שיכולה לנתר כל כך גבוה
      גם מביצה עמוקה מאד.
      זוכרת את השאלה הזו עוד מגיל מאד צעיר – כבר טיפלתי בזה אז איך זה שוב פעם שם?
      כמה טוב להרגיש ולדעת שאנחנו פוגשות את הפצע, את הכאב, את החלל – כל פעם ממקום אחר בהתפתחות ובמסע שלנו.
      תודה רחל אהובה וחכמה על המילים שלך, שבת שלום!

  6. טלי הורוביץ להגיב

    מיכל יקרה.
    לראשונה נכנסת לאתר שלך, קוראת את המילים שאת יודעת לחבר בצורה מדהימה לתיאור מדויק כל כך, מרגש, ונוגע.
    מאחלת לעצמי להיות לך שוב לקהל קשוב ברגעים של מחוץ למטבח. מאחלת לך סלטים שכאלה, שתכיני לעצמך, ושיכינו לך, כאלה עם השמן זית המלח והלימון, וכל הצבעים הדרושים.
    מרגישה את הכוחות שלך זורמים דרך המילים לכל הנשים שזוכות לקרוא, ושולחת חזרה חיבוק גדול, לשבוע טוב ומבורך.
    אוהבת
    טלי

  7. דיאנה להגיב

    מיכל , רציתי להגיד תודה!
    המילים כל כך נוגעות ואכן מבטאות את מה שבאמת נמצא בפנים. נשמע פתרון ממש טוב ,הבישול . וחייבת לציין שלאחרונה גם אני מוצאת בזה נחמה אבל לא נחמה "שלילית" כמו בדרך כלל, אלא משהו חדש ,בריא ומפתח משהו שבונה ומחייה מקומות רחוקים ועוזר לי לראות מעבר לאופק.
    יישר כוח! אוהבת המון, דיאנה.

השארת תגובה