נר שמיני של חנוכה. והמסקנה שלי מהחנוכה הזה, שנס גדול קרה כאן. נס בהבנה שלי. והנס הזה הוא אני. ואת יודעת מה? גם את נס. איך אני יודעת?
בס"ד
נס גדול היה פה.
ואם אהיה מדויקת – נס גדול קורה כאן ועכשיו.
והנס הזה הוא אני.
זו המסקנה שלי אחרי שמונת ימי חנוכה, ימים שהיה בהם חושך וגם אור, ואחרי שהתבוננתי בשלהבות שסיפרו לי כל כך הרבה סיפורים, אבל בעיקר את הסיפור שלי.
וכן, אני מרגישה מספיק נוח להגיד לכן – אני נס.
לא קטן, לא נסתר. נס גדול וגלוי.
לא תמיד ידעתי את זה. למעשה פעמים רבות חשבתי שנשכחתי מלב, שאהיה בחושך תמיד, שאלתי את עצמי – למה, למה לי לא קורים ניסים כאלה, כמו שאני רואה מסביב?
אבל היום אני יודעת, אני נס גדול.
כשאני מסתכלת על הסיפור שלי, על המסע, אני רואה איזו השגחה פרטית מדויקת ומופלאה הביאה אותי להיוולד להורים שלי, למשפחה שלי, בדיוק במקום ובזמן.
אני יכולה להסתכל על שערים ותחנות של ילדות שלא תמיד היתה פשוטה – וכמה שכל הזמן היתה שם יד – מכוונת, אוהבת, מערסלת…
וכמה זה בנה אותי. התארחנו השבוע בהדלקת נרות אצל חברים. ופתאום ראיתי את הילדים שלי. ממש ראיתי אותם. והם היו נס. יכולתי לראות את ההשגחה בדרך בה פגשתי את בעלי ז"ל, ובאיך שהתאהבנו נורא ושככה הבאנו לעולם את ילדינו.
וכולתי לראות את הבית שבנינו, את כל הרגעים הקטנים, את רגעי ההתמודדויות והשינויים הפנימיים כשעוברים בתוך כור ההיתוך של הזוגיות.
ויכולתי לראות את הנס הזה שחזרתי בתשובה, ושעדיין כל בוקר מחדש…
ואיזה נס שכשבעלי נפטר , הרגשתי את החיבוק של השם יתברך והרגשתי את אהבתו אלי. ואיזה נס שהכאב העצום שאין לו מילים לא השכיח ממני את האמונה והידיעה שהכל מושגח ואיזה נס שלא נפלתי אל תוך הבור שנפער תחת הרגליים שלי. ואיזה נס שנפלתי, פעמים רבות אל תוך הבור הזה אבל איזה נס זה שידעתי שאקום.
וואיזה נס שלא הפסקתי לחבק ולהאמין שכל כך הרבה מחכה בשבילי בחושך
ואיזה נס שאני קמה בבוקר כל יום והחיים מבעבעים בי כל הזמן יותר.
תודה, תודה בורא עולם, על שאתה תמיד איתי. לוקח אותי בזרועותיך, מערסל כשצריך, מזכיר לי איפה מדליקים את האור כשאני בשכחה הזו שבתוך החשכה…
אני נס. ואת יודעת מה? גם את.
כי בלי לדעת מה הסיפור שלך אני יודעת שאת מושגחת ושהכל מדויק, ושמתוך הניסיון ממנו את רוצה לנוס – את תצאי בעז"ה מחושלת יותר – ומשם יבוא הנס הפרטי שלך.
איך אני יודעת? אני אלופת הניסים האלה מתוך החושך. וכי זו דרך האמונה כשמחזיקים בחבל חזק.
ובואי נדבר רגע על ניסים – אז עכשיו אם אני חולה אז פתאום יהיה נס ואני כבר לא אהיה? ואם אני מחכה מלא זמן לאיש שלי – אז עכשיו יגיע וידפוק בדלת?
ניסים הם תולדה של ברור רצון, של תפילה שבוקעת מהלב ושל פעולה, השתדלות, ותשומת לב לסימני הדרך שמפזרים בשבלנו – למה חשובה הפעולה? כי זה מראה שאני מאמינה. והאמונה הזו, כמו לחפש ולמצוא את פך השמן שנשאר חתום – היא פעולה של אמונה ושל מסירות נפש. כי כמה קל להרים ידיים, לבעוט בכדים האלה או בדלת של החדר ולהגיד שהכל אבוד.
בתוך הכדים היה השמן. השמן הזך והטבור. את השמן הזה רצו היוונים לטמא, כי הם ידעו שרק בשמן טהור, באמונה שלמה, אפשר להדליק את המנורה בבית המקדש ובלב שלנו.
"השמן" אותיות נשמה. נשמה זכה, שיש בה אמונה, אמת וחיבור. בה, יכול להדלק האור שמביא לחיינו ניסים.
וכל עוד הנר , הנשמה דולקת בי, אפשר לתקן…
אז הערב מול הנרות יום שמיני שמסוגל לישועות, תתפללי חזק חזק ותראי, את הנס הזה, שאת.
אני הנס שלך בורא עולם.. אני מושגחת ונהדרת.
החיים שלי הם מארג נפלא. של רגעים , של מפגש, של סיפור חד פעמי .
ואתה, בורא עולם, לא מסיר מבטך ממני לרגע. ואתה איתי. כל הזמן. בחושך. וגם באור.
קחי לעצמך את הרגעים האלה מול הנרות, לפני שהאור והקסם של חנוכה עוזב אותנו, קחי לעצמך את הזמן הזה כדי שהאור והקסם של חנוכה ימשיך לחיות בך גם בימים של חודש טבת ובעז"ה גם הרבה אחר כך…
באהבה, מיכל