היא כועסת על עצמה. זה היה וחמק מידה.
כבר לא מעט זמן היא עסוקה בזה.
התחושה הזו של ההחמצה, שהיא מספרת שהיא מכירה עוד מילדותה, הביאה אותה אל המרחב הטיפולי שלי.
אנחנו מדברות את זה וכותבות את זה ומבשלות את זה.
היא לגמרי שם – במה שהיה, במה שהוחמץ, במה שלא יהיה עוד לעולם
זה ממלא אותה תסכול, כעס ויאוש.
היאוש הזה מונע מבעדה לראות אופק.
אין אופק בעולם.
אין שמים פתוחים מעליה.
בפעם האחרונה שנפגשנו היא רצתה לעשות מאפינס.
"דווקא" כי אם כבר חורף ואני אוכלת בלי הכרה, אז הכי טוב מאפינס כזה ולידו שוקו חם, אמיתי.
פישפשנו במגרות המטבח שלי, מחפשות אחרי מה שיכול לתת מענה לחשק הזה.
החלונות הגדולים למרפסת שלי רעדו מהרוח החזקה שנשבה בחוץ
וטיפות הגשם והרוחות כופפו את הבמבוק הגבוה שבעציץ הגדול.
היא ניפתה את הקמח, הוסיפה את הסוכר, את השמן ואת השאר ותוך כדי עלה מה שהיה ויכול היה – אותו דיבור שחוזר על עצמו, בחשנו אותו עוד קצת עד שהעיסה שבקערה היתה חלקה.
"תרצי להשאיר את זה כמו שזה? או אולי לחפש כאן משהו שתרצי להוסיף למאפינס שלך?" שאלתי
היא שותקת. מהרהרת באפשרות הזו כאילו מעולם לא הונחה בפניה בשום צורה.
בשקט היא קמה וניגשת למקרר. פותחת ואז סוגרת. ואז לארון ושוב למקרר. היא מרגישה בנוח כאן. אני יושבת. זה מרגיש כמו רגע כזה שצריך להיות בו פתוחה, להזיז את עצמי בכלל – לתת לה להיפתח לאפשרות הזו שהגיחה לכאן.
לבסוף היא מוציאה שאריות משקית של שוקולד צ'יפס, וחפיסת שוקולד מריר, מעולה.
לאט ממלאה את תבנית המנג'טים,
מנקדת כל אחד מהשקעים בשוקולד ציפ'ס – בהתחלה בהיסוס ואח"כ יותר בביטחון.
אני רואה את המבט שלה שאומר לי שמשהו מתרחש בראש שלה עכשיו.
אני לא מפריעה לזה לקרות.
רק בסוף, כשהיא מסיימת, היא שואלת אותי אם אני מוכנה לגרד קצת את השוקולד המריר למעלה ומציינת "כאלה מאפינס בחיים לא הכנתי"
עוד מעט,
כשהיא תצלול לכמה דקות של כתיבה ביומן המסע שלה,
היא תכתוב את זה ותספר לי שפתאום חשבה על זה שאולי
אפשר להכניס לתוך החוויה הזו של ההחמצה עוד דברים –
אולי נגיד את מה שלמדה מאז על עצמה, על החיים, את מה שהתברר לה,
ודברים טובים שהיא גילתה על עצמה למשל שהיא עקשנית לא קטנה ולא מוותרת לעצמה.
אני מחייכת כשהיא מקריאה את זה. היא באמת כזו.
ועוברת בי המחשבה איך ברגע אחד נמתח לו קו האופק – נפתחים השמים הפרושים.
פעמים רבות אנחנו מול השינוי, מול התנאים, מול ההזדמנות.
ואם לא היינו שם, התחושה הזו יכולה ללוות אותנו ימים, חודשים וגם שנים.
אבל האמת היא שהיינו בדיוק במקום בו יכולנו להיות, אז
ושהזדמנות – מגיעה בכל יום מחדש – אם רק נהיה מוכנות לקראתה.
מה עושים עם הזדמנות?
מוזמנת לכתוב לי מה את עושה עם התנאים וההזדמנויות בחייך
ובפוסט הבא אכתוב על זה עוד קצת
ובינתיים הנה המתכון הבסיסי של המאפינס הטובים האלה,
אין כמותם עם שוקו חם או קפה נהדר כשגשם בחוץ.
שבת שלום ואהבה
מיכל
מתכון למאפינס:
מצרכים
1/3 כוס סוכר לבן
1/3 כוס סוכר חום
2 כפיות אבקת אפייה
1/2 כפית מלח
2 ביצים
2/3 כוס חלב
3/4 חמאה מומסת
1כפית תמצית וניל
200גרם שוקולד צ'יפס
ככה מכינים:
1. מחממים מראש תנור לחום בינוני.
2. מערבבים בקערה גדולה את כל החומרים היבשים:
קמח, סוכר לבן, סוכר חום, אבקת אפייה ומלח.
3. בקערה אחרת טורפים את הביצים, מוסיפים את החלב, החמאה ותמצית וניל.
4. מוסיפים את החומרים הנוזליים לחומרים היבשים ומערבבים.
5. מוסיפים את השוקולד צ'יפס ומערבבים את כל החומרים ביחד.
6. מחלקים את התערובת למנות וממלאים את השקעים בתבנית.
7. אופים כ- 15 20 דקות או עד שהקיסם יוצא נקי.
