ריחות של שבועות ומתכון לחג

החיים הם חסרי ודאות.
לקח לי הרבה זמן להבין את זה.
לא בגלל שהם אכזריים.
בגלל שטובים ככל שיהיו – הם מגיעים לסופם. תמיד.

בס"ד

היא בישלה מדהים. כולם אמרו.

היא אפילו התפרנסה מזה תקופה מסוימת,
בישלה לאנשים שהגיעו לאכול בסלון הבית שלהם ברחוב מלצ'ט פינת בלפור בתל אביב.

אני זוכרת את הסינר שלה ואת הריחות של המאכלים שאת רובם לא טעמתי.

לפעמים היו אומרים לי:"נו, כדאי לך. זה כל כך טעים. למה את לא אוכלת? עוד כמה שנים זה כבר לא יהיה…"
המשפט הזה היה עושה לי חמוץ בלב.
הבנתי שמדברים איתי על מה שלא יהיה יותר.
על האפשרות שהיא לא תהיה.
איך אפשר בכלל היה לדמיין את החיים בלעדיה? בלעדיהם?
בלי ממה ופפה?

ממה היתה בלבוסטית כזו.
היא ידעה הכל וניהלה ביד רמה את כל המשפחה כמו את המטבח שלה.
ריחות של טיגון ואפיה היו תמיד במטבח הפורמייקה הקטן שלה.

זה בית עם המון זיכרונות ילדות.

כורסאות זהב, מרפסת גדולה שאפשר לשחק בה
ולפעמים משחקים בה כל החברים שלהם קלפים בליל שבת,
ואני עוזרת להגיש עוגיות נפלאות שהכינה.

בחג שבועות תמיד היתה מכינה עוגת גבינה אפויה.
מניחה אותה בפעמון פלסטיק ויחד עם עוד המון מאכלים שהכינה נסענו רחוק רחוק. לקיבוץ.
ליטקה ומיכאל. מיכאל היה מזכיר קיבוץ משמר העמק
וכששהה בתל אביב היה מתגורר בחדר הפנוי ואוכל אצלם. "במסעדה" שבסלון.
הם התחברו  ושמרו על קשר גם הרבה אחרי שכבר לא הגיע לעיר הגדולה.
בזכותו לשבועות היה טעם של מרחבים, ביכורים וחציר.
וגם – עוגת גבינה שלא ממש אהבתי. אז.

כשממה נפטרה הייתי בת 11. היה לי כל כך עצוב.
פעם ראשונה שהמוות פגש אותי והיתה בי בהירות למה התכוונו כשאמרו: "עוד מעט זה כבר לא יהיה…"

וזה באמת כבר לא היה.

פפה לא היה אותו דבר.

כבר לא היה הבית הזה.

ולא היו צלחות מרק מהבילות, עוגות אווריריות, עוגיות, בורשט חמוץ.

לא היו גם סיפורים ליד השולחן הקטן במטבח על הנשף של סינדרלה. ושירים ברוסית שניסתה ללמד אותי

והחברים, והקלפים, ובית הכנסת שממול.(שביום כיפור לקחו אותי לשם וגם בשמחת תורה וזרעו בי זרעי קדושה )

היה רק הגעגוע וההבנה ש"עוד מעט זה כבר לא יהיה"… זה חלק מהחיים.

החיים הם חסרי ודאות.
לקח לי הרבה זמן להבין את זה.
לא בגלל שהם אכזריים.
בגלל שטובים ככל שיהיו – הם מגיעים לסופם. תמיד.
ובנקודת זמן כלשהי – "עוד מעט זה כבר לא יהיה" יהפוך למציאות של זה כבר לא כאן..

נדב, בן ה 17.5, התקשר מהישיבה לפני שבועיים.
ביקש שאכין לו לשבועות את המאכלים שהוא אוהב ושאשלח לישיבה.
הוא, ילמד תורה כל הלילה, אני אתפלל שיהיה לי חלק באור הזה בזכותו, בזכות ילדי
ובזכות זה שאני בכל כוחותי אומרת השכם והערב:"אעשה ואשמע".

בערב החג אעמוד במטבח ואכין אוכל. של בית.
זה לא אוכל מהזיכרונות שלי כילדה, זה אוכל שאני הבאתי ויצרתי שיהיה הוא זיכרונותיהם של ילדי,
שטעמה המתוק של לימוד התורה יתערבב  בטעמו.
יהיו שם בלינצ'ס, ומאפינס מלוחים (וגם מתוקים להלל) ופשטידות ועוגות
אבל יהיו שם גם בואיקיטוס שאימצתי בשמחה אפילו רק בשביל השם הזה
שהזכיר לי את האפשרות שאולי היתה סבתא ירושלמית אחת , ספרדיה אמיתית, ממשפחת ולירו (הצד השני)
שהכינה בשבועות את זה. זה הצליח.
הילדים שלי אוהבים אותם כאילו מדובר בירושה שעוברת במשפחה שלנו , כל כך קל להכין אותם והם טעימים – בטירוף.

אז הנה המתכון של הבואיקיטוס שלנו. הוא מהספר "אוכל של סבתא" של גיל חובב.

חג שבועות שמח!

2.5 כוסות קמח תופח

250 גרם גבינה לבנה 5% או 9%

250 גרם גבינת פטה מפוררת

1 כוס גבינת קשקבל מגוררת

200 גרם חמאה קרה בקוביות קטנות

1 שמנת חמוצה (או אשל או יוגורט)

 

מערבבים את כל החומרים לבצק אחיד.

יוצרים מהבצק לחמניות בגודל ביצה. משטחים לקציצות שמנממנות.

מניחים במרחקים של כ-3 ס"מ על תבנית מרופדת בנייר אפיה

אופים בחום של 180 מעלות כחצי שעה עד שיש גוון זהוב עמוק וריח מטורף מתפשט בכל הבית

מגישים חם או בטמפרטורת החדר (ואפשר לשמור בקופסה אטומה במקרר ולחמם יום אחרי)

 

 

 

באהבה,

מיכל

8 תגובות
  1. שירלי להגיב

    תודה רבה מיכל!
    אנסה להכין בעז"ה.
    חג שבועות שמח
    של קבלה עצמית וכללית?

  2. אסתר אביטן להגיב

    מיכלי אהובה,
    כמה קסם יש במילים ובכתיבה שלך.
    את מצליחה לעורר את נפשי במילותייך.
    חג שבועות שמח.
    אוהבת, אסתר

    • michal להגיב

      איזו מלכה את, אסתר אהובה.
      כשהנפש מתעוררת זה מביא רק טוב.
      ועם אומץ כמו שלך – השער פתוח וגם הלב…
      תודה רבה
      שבועות שמח לך ולמשפחתך!

  3. חגית יסכה להגיב

    פשוט תודה
    הכתיבה שלך תמיד מחזירה אותי לפוקוס פנימי

  4. שירלי להגיב

    וואו מיכל איזה ריחות וטעמים!!
    בזכותך בביתי בערב החג!
    אז תודה על המתכון הנפלא ועל המילים בכלל.
    שבת שלום ומבורך?

השארת תגובה