אריק אינשטיין יושב על הגדר

גדלתי בתל אביב. ליד שדרות בן גוריון. ברחוב ויזל. ממש מולי התגורר אז יצחק קלפטר.

גדלתי בתל אביב. ליד שדרות בן גוריון. ברחוב ויזל. ממש מולי התגורר אז יצחק קלפטר.

כשהייתי בכיתה ו' הוא עבד עם אריק אינשטיין על התקליט "יושב על הגדר". בצהריים, אחרי הלימודים, הייתי יושבת במרפסת הגדולה ומקשיבה לגיטרה החשמלית של קלפטר ולחזרות שערכו יחד.

היתה לי מן תיקיה כזו (ממש לא מבינה איך זרקתי אותה) ובה שמרתי גזרי עיתונים על אריק. אהבתי את העדינות שלו. את הרגישות.

יום אחד אזרתי אומץ. זה היה די קרוב לתאונת הדרכים הקשה שעבר. ירדתי למטה וחיכיתי לו כשיצא מהבית. "סליחה, אפשר חתימה?" שאלתי אותו. הוא רכן אלי, הושיט ידו ללטף את ראשי, עיניו מתאמצות מאד ואמר בקול רך" חמודה, אני לא מרגיש עוד כל כך טוב. אפשר עוד חודש אולי? תבואי ואני אחתום לך בשמחה".

לא יודעת למה רציתי חתימה. מה הענין של חתימות בכלל. נראה לי שפשוט רציתי להגיד לו שהוא מדהים. שאני מקשיבה לו ואוהבת את המוסיקה שלו. לא אמרתי את זה. לא ישירות בכל אופן.

גם לא חזרתי אחרי חודש. ולא אחרי חודשיים. לפעמים ראיתי אותו מנגב חומוס בכתר המזרח. בחתונה של מאיה ראיתי אותו מרחוק.

אני זוכרת שהקשבתי ל"יושב על הגדר". זה היה תקליט עצוב כך הרגשתי. אפילו השיר על הסמבה היה מכווץ לי את הלב. זה בטח קשור גם לעובדה של גיל ההתבגרות שהתחיל אז והיה סוער במיוחד אבל לא רק.

"שביר. מתפורר בקלות. מעמיס על עצמו את כל העולם."

השבוע שוב שמעתי את השירים שכל כך אהבתי, חלק בלתי נפרד מנוף ילדותי, חלק בלתי נפרד ממי שאני. איזה מילים יפות. אדם אהוב נלקח פתאום, במפתיע. חז"ל כתבו ש"אין איש מת אלא על אשתו" – כלומר שהאישה מרגישה את חסרונו של בעלה שנפטר יותר מכל אחד אחר. אני שולחת ניחומים לאשתו, אלמנתו. מן השמים ינחמו אתכם.

אריה בן דבורה. תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים.

מברכת אתכן בבשורות טובות ומשמחות,

מיכל