…"ככה נראה אדם זקן, אני חושבת.
אף פעם לא ראיתי אדם זקן כל כך. אין כמעט זקנים בשכונה שלנו.
ולי אין סבא וסבתא.
סבים וסבתות מתים כשהנכדים שלהם נולדים, אחרת איך אפשר להסביר את זה שלא הכרתי את סבא וסבתא שלי מצד שני ההורים?
הם נעלמו כשאני נולדתי. אני בטוחה שלכל הילדים אין סבא וסבתא ושהם פשוט נעלמים.
להיעלם זה כמו לשתוק. גם המילים שלי נעלמו.
אולי הן הלכו למקום שאליו הלכו הסבים שלי? בכל מקרה, לא מדברים על המקום הזה.
גם את אמא ואבא לא כדאי לשאול, כי ממילא הם לא יענו. הם לא מזכירים אף פעם את סבא וסבתא, וגם לא מספרים עליהם כלום. וכדי לא לספר צריך לשתוק.
אז בבית שלנו לא מדברים. לפחות לא עברית. ופולנית אני ממילא לא מבינה".
הקטע הזה מתוך הספר "הבנות של אלה משם"
(הוצאת בבל, 2018 בעריכת אסתר פלד) כתבה רונית פיינגולד. הספר החזק והמרגש הזה כולל חמישה סיפורים שנכתבו בידי חמש שנים בנות הדור השני. נשים מדהימות ממש. כל אישה והסיפור שלה, כבת להורה או הורים ש"היו שם". הספר בעריכת אסתר פלד שרק המבוא והאחרית דבר שכתבה מכוננים.
כמעט ערב יום השואה. היום הזה תמיד פוגש אותי בהכי אישי שלי.
כילדה הייתי מתחבאה כששמעתי דפיקות פתאומיות בדלת אחרי שצפיתי, כל שנה מחדש, בסיפור של אנה פרנק, כבחורה מאוהבת דמיינתי את הפרידה מאהוב לבי, וכשנולדו ילדי – וצפיתי בתוכניות של יום השואה – ככה בלי משים כמעט הכנתי את הנעליים הקטנות שלהם ליד המיטה במקרה ש..
ויקטור פרנקל עיגן את התיאוריה שלו שהפכה בסיום מלחמת העולם השניה ללוגותרפיה – טיפול באמצעות משמעות – במחנה ההשמדה אושויץ. הוא התבונן באנשים סביבו וכמובן במה שקורה לו והבין – שבכל מצב אדם צריך שתהיה לו סיבה טובה לחיות. בשביל מה להמשיך. המשמעות הזו, מעניקה כוחות להמשיך הלאה בכל מצב – אפילו בתופת הזו שככל שאני קוראת, לומדת, מעמיקה בה – מבינה יותר כמה שאין לי אפשרות לתפוס את גודל הזוועה.
אחת הנשים המשמעותיות ביותר "שפגשתי" היא הרבנית חיה לאו הי"ד, אמו של הרב ישראל מאיר לאו. הרבנית חיה, שנשארה להתמודד לבדה אחרי שבעלה, רב העיר פיוטרקוב שבפולין נלקח ונרצח ביחד עם בנם בן ה-13 שמואל יצחק בטרבליניקה – נעזרת בבנה בן העשרה נפתלי ומטפלת בבנה בן ה-5 הרב לאו, האישה הזו המשיכה במעשי החסד שלה גם בגטו וגם אחריו. בגטו הקימה את "בית לחם" בו בישלה מתוך הירקות הדלים שהשיגה בתושיה מרק חם ליהודים שסבלו רעב. וגם – אחרי הפרידה הקשה מבניה, כשהגיעה למחנה הנשים הידוע באכזריותו – רוסנווריק – שבורת גוף ונפש ונטולת כוחות – החסד שעשתה – ממשיך לחיות גם היום בלבה של אישה בת כ-80 . אותה אישה מקסימה, סיפרה לי שהגיעה גם היא לאותו מחנה נורא מפיוטרקוב, יחד עם אשה שאימצה אותה אחרי שהוריה נלקחו. שעות ארוכות שהתה לבדה בצריף הנשים עד שחזרו מעבודות הכפיה נטולות הבעה ומבטן רחוק. "רק אישה אחת חייכה אלי. זה היה חיוך קטן אבל אני זוכרת אותו עד היום. הייתי ילדה כבת 7 ולא הכרתי אותה אז, אבל שנים לאחר מכן סיפרו לי שמדובר ברבנית חיה לאו, אמו של הרב לאו." וגם ברגע ההוא כסיפרה לי את הזיכרון הזה, האיר חיוך קטן את פניה היפות כל כך.
"יום הזיכרון לשואה ולגבורה". הגבורה למצוא בתוכך כוחות לחייך חיוך קטן גם כשהלב שלך נטרף מדאגה לילד הקטן שלך, הגבורה למצוא בתוכך מקום לראות את האחר, לא בשביל לקבל משהו בתמורה – אלא פשוט לתת לו משהו ממך, אולי את הדבר שהכי קשה לך לתת באותו רגע. חיוך.
כוחותיה של הרבנית חיה לא עמדו לה והיא נפטרה באותו מחנה, זמן לא רב לפני שחרורו.
הסיפור שלה השפיע ומשפיע עלי רבות. ותמיד אני חושבת על "בית לחם" שלה להבדיל אלפי הבדלות כשאני שולחת מכאן חלות באהבה. כי יש אפשרות, שאת "החיוך" הזה – מישהי צריכה עכשיו והוא ישאר בלבה.
לחפש משמעות, להיות אדם טוב יותר, שמצליח בכל מצב לצאת מנקודת המבט הצרה שלנו ולראות את האחרים מסביבנו. בחודשים האחרונים, כשאני זוכה לשמוע את הרב גוטליב, בשיעור החודשי שמתקיים בבית שלי – אני מרגישה שזכיתי. זה לימוד עמוק, שמשפיע על הנפש וגורם לך לרצות להתקדם. זה לימוד, שאני יכולה להעיד על עצמי כלמודת מודעות, פסיכולוגיה וסדנאות – ממש משנה חיים.
במוצאי יום השואה, מחר, חמישי בערב, יתקיים שיעור נוסף. אפשר לבוא עם בני זוג. ללא תשלום. כתובת וכו אשלח בשמחה – 0502330764
תמיד מודה ושמחה בתגובות ובשיתופים שלכן,
באהבה,
מיכל
שלום לך שם
רק היום הגעתי ורק במקרה, לקרוא מה שכתבת
תודה על הקריאה המדויקת של הדברים שלי. מתוך "עוגת שמרים וקפה" שבתוך "הבנות של אלה משם"
נמשיך לכתוב!
רונית פיינגולד
רונית יקרה!
זכות גדולה שהגעת לכאן וקראת.. תודה רבה.
תדעי, שהמילים שלך מהדהדות בי. זה חזק כל כך בבטן וכתוב פשוט נפלא.
שוב תודה ..
מיכל