"אני רוצה להודות" היא כתבה' "הייתי כל כך חולה.
אני, שתמיד מסתדרת לבד ולא יודעת לקבל עזרה, פתאום צריכה שיקחו אותי לשירותים, שיהיו איתי במצבים הכי קשים".
כשהיא צילצלה אלי לדבר קצת על מה היא רוצה בערב שלה – עוד לא היו לה המילים המדויקות.
תכתבי את זה. הצעתי לה. הסברתי לה בקצרה מה זה זמן שמים ובבוקר חיכו לי בתיבת המייל המילים שלה.
"אני רוצה להודות",היא כתבה, "הייתי כל כך חולה.
אני, שתמיד מסתדרת לבד ולא יודעת לקבל עזרה, פתאום צריכה שיקחו אותי לשירותים, שיהיו איתי במצבים הכי קשים".
"הבראתי. אני רוצה להודות. ואני רוצה לחיות.
אני רוצה זוגיות בריאה וטובה, אני רוצה, רוצה לחיות".
כשעמדתי השבוע לצידה בערב שלה, מול כ-40 זוגות עיניים נוצצות ולחות חשבתי על החיים. שלה, שלי, של כולנו.
בין שאר השיעורים שקיבלה בזמן הטלטלה הזו –
היא קיבלה שיעור חשוב בלשחרר ולבקש ולקבל עזרה – כי פשוט אי אפשר אחרת.
היא הסכימה לפתוח את הלב והבית שלה לכל הנשים המדהימות האלו, החברות שלה, שבכלל לא חשבה שיש לה.
חשבתי על כמה טוב השם ואיך הוא מטלטל את הספינה הזו של חיינו,
כדי שנתעורר ונוכל לעבור לשלב הבא ובעיקר נעריך את כל מה שכבר כאן.
את הדברים הפשוטים האלה. את כוס הקפה השגרתית הזו שאני שותה עכשיו,
את זה שהילדים עוד צריכים אותי, את הגוף שמאפשר לי לנוע ולעשות את הדברים שאני רוצה.
זה לא פשוט להעריך באמת ולקבל בפשטות את מה שיש לנו.
אנחנו תמיד רוצות עוד ובדרך כלל זה לא מספיק – אבל כשפתאום זה נלקח – הדברים הקטנים האלה,
הפשוטים של החיים, אלה שלפעמים כבר לא מרגשים בכלל – הם החסרים והכואבים באמת.
וכך כתבתי בזמן שמים ("נוכחות")
…"אני שוטפת כלים מול החלון הגדול במטבח שלי .
תל אביב, בינינים,חבלי כביסה והרבה שמים. המים זורמים, והמחשבות שלי זורמות איתם עד שהן נרגעות.
אני נרעדת: ברגע הפשוט הזה גלום העולם כולו.
נשים יקרות: עצרו, העריכו את הרגע הזה. תהיו בו.
אל תנדדו רחוק כל כך. אל תחכו שמשהו יקרה. יש כאן כ ל כך הרבה!
גם אם יש למה לשאוף ומה לרצות, וזה טוב מאד לשאוף ולרצות, שימו לב לשפע הנמצא כאן כבר עכשיו.
דברים פשוטים לכאורה של מציאות יומיומית. דברים פשוטים לכאורה של אהבה.
ריח רענן של סלט קצוץ טרי וחביתה חמה לארוחת ערב,
טלפון מהיר המזכיר את הקשר שלך עם בן זוג, עם חברה טובה, עם הילדים.
הרגע הזה הוא כל מה שיש וכל מה שיש כבר קיים ברגע הזה."
היום מהחלון שלי אני רואה שמים, הרבה שמים, פרושים מעל בני ברק. הרבה עננים.
אם אני צוללת רגע פנימה ונושמת עמוק אני מודה על הרגע הזה הכל כך אחר מההוא שכתבתי עליו.
אני מודה על ההתמודדות שמביאה אותי למחוזות אחרים, אני מודה על הכוחות שנובעים ממני,
על המתיקות והאהבה של ילדי, על מה שכואב, על מה שאין – שמסמן לי את הדרך.
על כל הטוב הזה, על החיים האלה, שלי.
ואת, עכשיו, יכולה לעצור ולהודות על הרגע הזה,
על החיים שלך?
מיכל