תפילילה

"כן, אני מיכל כהן חי כתבתי את תפילילה יחד עם מאיה חנוך חברתי האהובה"
כל שבוע אני מוצאת את עצמי עונה את אותה התשובה לעוד נשים שאני פוגשת

 

"תפילילה" יצא לאור לפני כ-10 שנים. עד היום הרבה פעמים אני מופתעת מהתגובות. אני שמה לב שישר הפנים מתרככות ומשהו בעיניים (ובלב) נפתח. זה כנראה כי הוא איפשר רגעים טובים יחד של קרבה, אהבה, לב פתוח, וחיבוק גדול. כל הדברים האלה הולידו אותו.  נדב שלי היה בן שנה וקצת, וככה גם עומרי של מאיה, שותפתי לכתיבה ולחיים בכלל.

בין החלפות חיתולים, להתמודדות עם האתגרים שהציבו החיים בדמות זוגיות, בית, מימוש עצמי ועוד, נולד תפילילה.

פעמים רבות נשאלנו, מאיה ואני, על התהליך של העבודה יחד. איך אפשר לכתוב ספר יחד? הורמו גבות. והיום אני אומרת – אפשר גם אפשר, שיתוף פעולה שמגיע ממקום נקי, יוצר בשבילינו את האפשרות הטובה ביותר להתפתחות אישית ולהשפעה על סביבתנו.

השיתוף פעולה בין מאיה וביני החל שנים רבות קודם לכן,

בסביבות גיל 17, אז הכרנו. מאז השתלבו המסעות שלנו ונוצר מסע משותף של חברות עמוקה.

מכירות את זה שלא צריך להגיד הרבה? ושכל פעם כשמדברות – את מגיעה למקום יפיפיה בנשמה שלך שמזכיר לך כמה את יכולה לעוף? ככה אני מרגישה כשאני עם מאיה (ומקוה שככה היא גם מרגישה איתי..) מאז חזרתי בתשובה, הרבה שואלים אם אנחנו עדיין בקשר. בכל זאת חזרתי בתשובה והיא לא. האמת היא שזה היה מוזר אם לא היינו בקשר. החיים שלנו ארוגים שתי וערב של חוויות, זיכרונות, לידות ופרידות ואהבה גדולה שאינה תלויה זמן, מקום או מטפחת.

היום, כשבהשגחה פרטית ומופלאה, אני זוכה להקריא את הספר לבתי הקטנה, יש משפטים שמצליחים לרגש אותי מחדש – אולי בגלל שאני מכירה כל כך טוב את המקומות בנפש של מאיה ושלי משם נולדו.

לספר שנולד, כך למדתי, יש חיים משל עצמו, הוא ממשיך לגעת וללכת לבדו.

אני מודה על הזכות להיות חלק מזה. ומקוה לזכות לעוד מילים שלי מטיילות בעולם..