זאת הולכת להיות שנת הריפוי שלי…

אני הולכת לבשל את השנה הזו. לאט. בתשומת לב. בחמלה.

בפנים תמצאי גם מתכון למרק עדשים כתומות חורפי וטעים

השבוע השתתפתי במפגש נפלא של נשים וקיבלתי מתנה במסגרת תרגיל מאחת המשתתפות –
היא אמרה שהיא בוחרת לתת לי ספר עם דפים ריקים.

 

לרגע זה הרגיש כמו התחלה. בראשית. וגשם ראשון שישטוף הכל.
ואז הגיע משום מקום המבול,

ואז הגיעו המילים:

ספר עם דפים ריקים
כמו המחברת הזו שעשיתי
כדי שנשים רבות
יוכלו לכתוב בתוכה חלומות
יוכלו להיזכר ברחשי הלב
בשעת מנוחת הצהריים המקודשת של אמא
כשהן ישבו לבדן במרפסת
הסתכלו בעננים ששטים מעליהן
והמציאו לעצמן חיים חדשים ומרגשים.

 

בספר הזה אכתוב בדף הראשון
בפיסקה קצרה מלהכיל
פחד, יאוש, עצב, פרידה,
אהבה גדולה שהיתה ועכשיו היא לתמיד רק זיכרון
אכתוב שנים ארוכות מדי של ציפיה
למשהו חדש וגדול שיקרה כבר

 

בספר הזה,
בדף הריק שאחרי,
אכתוב מעט מילים
שיעופו כמו ציפורים מופלאות
אל מרחבי התכלת של חיי
שמתאחים לאט
אל חיי שאני לומדת להתקין
מחדש.

 

והופתעתי.

 

בבית החדש מול החלון הגדול הפתוח אל דודי שמש ואל השמים
אני עומדת במטבח וחותכת בצל סגול.
בקערה מחכות לי עדשים כתומות והגזר כבר חתוך לקוביות. שיני השום מחכות בסבלנות.
עוד מעט, בעזרת השם זה יהיה מרק עדשים שימלא את הבית בריח של חורף.
הריח של הגשם וייללת הרוח הראשונים של השנה הזו מביאים לי זיכרונות ילדות:
אני אוספת חלזונות בחצר הבינין והם מטפסים לאט בתוך מיכל זכוכית,אני עולה בהתרגשות הביתה ומפחדת שהם יצליחו לצאת החוצה.

בדרך מביה"ס הביתה, המטריה מתקפלת כלפי מעלה ברוח החזקה ועוברת בי מחשבה – אולי הפעם אצליח לעוף?
הגשם יורד חזק, התריסים מוגפים, תנור של נפט בסלון ועדיין קר, אמא עם חלוק ירוק עבה,
הבית מרגיש כמו המקום הבטוח ביותר בעולם.

 

הופתעתי. הופתעתי מהמילים האלה שבאו מהשיר, הופתעתי מהדמעות שלי.

בקליניקה שלי פגשתי השבוע עוד נשים שמתמודדות עם משברים, ביניהן אישה יפה אחת שסיפרה לי כמה מסביב רוצים שכבר תחזור, שתסתכל על כל מה שיש, שטוב, שנשאר.
והרי זה ברור בוודאי לאישה אופטימית ומאמינה כמוני – היש, הטוב ומה שנשאר. בלי זה התהום פעורה ועמוקה מאד. ובכל זאת לנפש, למרקם החיים העדין, המבעבע כמו המים בסיר שלידי – יש את הזמן שלהם והזמן הזה הוא הזמן שנכון. והוא מדויק ואי אפשר למהר אותו.

ביום כיפור, אחרי תפילה עמוקה אחת, הרגשתי.
זו, השנה שהתחילה, החדשה,ברוב חסדיו ואהבתו, היא תהיה שנת הריפוי שלי.
לוקח זמן, מי שאיבדה – יודעת.
יותר זמן ממה שאנחנו רוצות בדרך כלל וגם כשאנחנו חוזרות לתפקוד מלא – לנפש יש את הזמן שלה, ולבעבוע העדין של החיים גם. ואז, כבר הכי פחות מתאים ונוח לדבר על זה. כי מה פתאום אני שוב שם?

 

לנאווה, חברתי האהובה, יש את הבית הזה שתמיד עושה לי שקט בלב וגם את המרק הזה שמחמם ומרגיע ופשוט כל כך.וזה הולך ככה:

מתכון למרק עדשים חורפי פשוט:
להשרות כוס עדשים כתומות.
במקביל לטגן בצל אחד קצוץ עד שנהיה שקוף
אפשר להוסיף חתיכות של ירק שאוהבים חתוך קטו (כרובית, קישוא, גזר, בטטה וכו)
מוסיפה את העדשים שסוננו מהמים וכוס מים
חתיכות סלרי
עגבניה מגורדת או רסק עגבניות קטן
מלח,פלפל, כמון, פפריקה
שיני שום פרוסות
עוד 3 כוסות מים
מבשלים עד שהעדשים הופכות נימוחות וריח של חורף מתפשט בבית

אני הולכת לבשל את השנה הזו. לאט. בתשומת לב. בחמלה.
בסיר הזה יהיו געגוע וזיכרונות, חלומות ורחשי לב, ציפורים מופלאות, ורטיות קרות על לב קודח.
בסיר הזה יהיו סודות החיים והוא יהיה מרפא לכל נפש, לכל לב, לכל אישה.
מוזמנות להיות כאן איתי

מיכל

4 תגובות
  1. רחל וולהיים הגב

    מיכל, את מדהימה, מרגשת, ואני התחלתי הולכת…….

  2. ענבל שני גרינברג הגב

    מיכלי אהובה,
    כל כך נהנית לקרוא אותך מדברת אל ליבי, אל הנפש הכל כך רכה ועדינה שכואבת בפנים. כל כך מזדהה עם תיאורך את הזמן הדרוש להחלמה, לבעבוע הכל כך מדויק שלא ניתן לזרזו.
    אוהבת אותך מהכי עמוק שאפשר.

  3. מיכל הגב

    ענבלי אהובה שאת, מי כמוך יודעת.. אמיצה, גיבורה ומלאה באהבה את.
    אוהבת ומתרגשת ממך. שבת שלום!

השארת תגובה ל-רחל וולהיים

ביטול