כנראה בשנה ההיא, לא התפללתי מספיק
על החיבוק שלו, שישאר בדיוק כמו שהוא
ועל הקשיים שישארו בדיוק כמו שהם
ועל הטוב הזה שישאר ויהיה שלם ולא מושלם.
בס"ד
אני זוכרת את השמלה שלבשתי אז.
לבנה, מכותנה, חישוקי כסף קטנים.
יצאתי בבוקר, הלכתי כל הדרך, משחזרת
את מסלול הנסיעה של המכונית.
פתחתי את דלת הכניסה של האולם שהיה גדוש מתפללים.
קור נעים של מזגן, תפילה של לפני צהריים של יום כיפור.
בחוץ ילדים משחקים, עד לא מזמן גם אני שיחקתי כמותם,
עכשיו מלאו לי 12 לפני כמה חודשים.
אני יודעת שהם אינם.
בכל זאת עיני מבקשות אותם.
בעזרת הנשים מצד ימין – ממה עם ריבוע של בד תחרה על ראשה,
מצד שמאל פפה ובידו הטבק אותו מריח כל כמה דקות.
הם לא שם.
אני רוצה להיות שוב חלק מזה.
אבל אני לא
עיני מטושטשות מהדמעות שמציפות אותי
רק עכשיו אני מרגישה את היובש בגרון.
חם בחוץ, הדרך ארוכה ואני צמה לראשונה.
סוגרת את הדלת מאחורי.
חוזרת כלעומת שבאתי וכל הדרך לבית שלי
הולכת ובוכה.
בוכה את הגעגוע
את יום הכיפור הראשון שלי בלעדיהם.
יש חלקים שלנו שאי אפשר לשים בצד.
אפשר לנסות לסדר את החיים בלעדיהם.
לחשוב שהם כבר לא, שאנחנו כבר לא.
אבל ברגע האמת הם יהיו שם
תובעים את תשומת הלב שלנו.
ככה היה יום כיפור בשבילי במשך שנים.
הגעגוע שבלב והידיעה שיום אחד עוד אחזור לשם.
השבוע הייתי בהלוויה.
הווייז לקח אותי היישר לכיכר הגאולה בבית עלמין ירקון
ורק כשכבר הגעתי לשם,
למקום בו נערכו ההספדים,
היכתה בי הידיעה שזה המקום
בו עמדתי שבורה
והיה מונח לפני בעלי.
אחר כך הלכתי לבקר אותו.
היינו שנינו לבד.
כמעט כמו פעם.
יחי ההבדל הקטן.
לא היה לי זמן,
זה לא היה מתוכנן
ובבית חיכו לי הילדים
אבל יש חלקים שאי אפשר לשים בצד
גם לא לסדר יפה
וברגע האמת הם מגיחים
כמו געגוע
כמו אהבה
כמו כאב אינסופי
שלא מתרפא לבד עם הזמן.
דיברנו כמו שמזמן לא.
אנחנו מדברים הרבה.
מילים קטועות, ואיכשהו,
כמו תמיד, אני מדברת יותר.
אבל השבוע דיברנו.
דיבר הכאב, דיבר הגעגוע
דיברו הכוחות שהתעצמו בי בדרך הזו
שאני הולכת בה.
וסיפרתי לו על הנשים המדהימות שפגשתי בזכותו.
(ותודה גדולה שאתן כאן)
ועל כל מה שקרה מאז שהלך.
אני יודעת שהוא יודע
אבל היינו לבד,
רק כוס קפה היתה חסרה והעיניים והחיבוק.
אנחנו תמיד מתפללות שיהיה לנו עוד.
עוד ממה שחסר.
אבל גם צריך להתפלל שיהיה עוד ממה שכבר יש
שלא יהפך למובן מאליו
ההרגל, יומי, בעלי, ילדי, בריאותי
כי כנראה בשנה ההיא,
לא התפללתי מספיק
על החיבוק שלו
שישאר בדיוק כמו שהוא
ועל הקשיים שישארו בדיוק כמו שהם
ועל הטוב הזה שישאר ויהיה שלם ולא מושלם.
ויום כיפור כבר תיכף כאן
יום של כמיהה ורצון לשוב ולהיות
נקיה, מקווה, יודעת, קרובה
להאמין באמת
ששערי שמים פתוחים בשבילי
ושהחיבוק הגדול של הקב"ה
הוא חיבוק של אהבה
ומחילה והבטחה לשנה טובה יותר
וגם –הודיה, חשבון נפש ובקשת סליחה מבורא עולם
על כל הפעמים שהייתי רחוקה,
שלא הרגשתי,
שלא עצרתי להודות על הרגע הזה בדיוק כמו שהוא
ולחבק חזק את כל מי שליד
ולהתפלל
שנמשיך ונהיה
יחד.
ההרשמה ל"מבשלות סיפור חדש" בעיצומה
את מוזמנת להשאיר פרטים ואחזור אליך באופן אישי
כדי לבדוק אם הסדנה מתאימה לך
גמר חתימה טובה לך ולאהוביך
באהבה,
מיכל