בלוג

 

היו רגעים בשבוע האחרון שאיבדתי את זה לגמרי.

ימי הקורונה והמצב, ערערו אותי והביאו אותי למקומות לא פשוטים.

אני יודעת מעבודה עם מאות נשים בשנים האחרונות, שמצבים כאלה תמיד מוגברים אצל מי שחוותה טראומה. וטראומת האובדן, האלמנות והלבד שחוויתי בשנים האחרונות הרימה ראש.

אז הנפילה הזו קיימת וחשוב לי להביא את זה ככה גם לכאן ולא להציג "שהכל טוב".

אני לא במדרגה הזו בכלל. אני יותר ב"שבע פעמים יפול צדיק וקם"

נשאלת השאלה – אם הוא צדיק אז למה בכלל שיפול? והתשובה היא כי ככה זה בחיים.

החיים מלאים נפילות ונסיונות, גם למי שעובדת על עצמה כל הזמן.

אין ספק שמה שהבורא שהוא טוב ומיטיב מזמן לנו כאן הוא ניסיון. גדול. שאף אחת עוד לא התנסתה בו, וכולנו לומדות אותו ממש עכשיו.

זה ישר לוקח כל אחת מאיתנו גם לכוחות, המשאבים, העוגנים שלה

אבל גם לטראומות, לפצעי ילדות ולדפוסים שלנו,

גם אלה שכבר לא משרתים אותנו או לא טובים לנו או אלה שכבר חשבנו שנעלמו מזמן.

אז נופלים תמיד. אבל הענין אצל הצדיק – שהוא לא נשאר שם –

הוא פשוט קם. גם אם נפל עמוק, הוא לא נשאר שם.

גם אם קשה ממש לעשות את זה – הוא קם.

גם אם נפל 7 פעמים – בסוף הוא קם.

אני רוצה לשתף אתכן בכמה דברים שעזרו לי בימים האלה לחזור לאיזון שלי,

דברים שאולי יכולים לסייע גם לכן –

1. להפסיק להתנגד למציאות. להפסיק להתנגד ללו"ז שהשתנה לגמרי, להפסיק להתנגד לזה שכולם בבית, לזה שאין לי זמן כמו שאני צריכה ורגילה לעצמי . לא לאבד כוחות בשחיה נגד הזרם. להרפות. לעבוד מתוך התנאים.
2. למצוא את האדם שאפשר לדבר איתו – זה שיקשיב, יכיל, יקבל אותנו בנפילה, זה שלא נמצא כרגע מוצף בחרדה בעצמו (גם אם היה ויהיה עוד דקה) ושפנוי, אפילו לקצת, כדי להשפיע עליך רק טוב. (ותודה למאיה אהובתי)
3. לנשום פנימה. להתפלל. לעשות מדיטציה ולמצוא שוב את נקודת השקט בתוכינו. את הסנטר הזה, שממנו אנחנו פועלות הכי טוב, ושהוא משתבש מכל ההצפה הרגשית וההצפה של המידע המבהיל הזה מסביב. למצוא את הנקודה הזו, זה ממלא ומאפשר להרחיב פרספקטיבה גם אם היא בורחת אחרי שניה בדיוק. אפילו להיזכר שהיא קיימת בתוכינו בימים האלה זה מספיק לגמרי.

אני תמיד אומרת ש"כל אישה צריכה מחברת משלה". גם מי שלא כותבת ספרים ואפילו לא כותבת בכלל – הרי לחשוב כולנו חושבות והרבה ולדבר גם, אז בדיוק ככה, מהמקום הזה וכמו שזה – לכתוב. להתחיל להתחבר לעצמינו, כדי להתחבר לנקודת האיזון, השפיות והיציבות ולהיות מסוגלות לתפקד, להעניק ולהיות בישוב הדעת גם בימים האלה.

בתקופה הקרובה, אשתדל לתת לכן, קהילה יקרה ואהובה שלי, קצת מהתובנות והכלים שאני משתמשת ומתרגלת יחד עם הנשים שאני מלווה (כרגע בשיחות טלפוניות בעיקר..) ומקוה שתוכלו לקחת מכך גם לכאן ועכשיו שלכן.

אז היום, יום ראשון ותחילת השבוע, אני מזמינה אתכן למצוא לכן מחברת אחת טובה, כזו שכיף לכן לכתוב בה ופשוט לשבת כ-10 דקות ולכתוב כל מה שעולה לכן בראש ובלב. (בהמשך אתן לכן הנחיות ספיציפיות – כרגע בואו נתרגל למצב ונתרגל ככה) למה דווקא מחברת, מתי לכתוב, מה בדיוק וכו – אכתוב בהמשך (מי שיש לה את הספר שלי "זמן שמים – עבודה רגשית ורוחנית לנשים" – יכולה לחזור ולהעמיק שם)

מוזמנות לכתוב לי במייל חוזר,

לנייד – 0502330764

או להצטרף לקבוצת הפייסבוק זמן שמים – המקום לעבודה פנימית נשית

שלכן, באהבה ובתפילה לימים בריאים וטובים

מיכל

 

אחד הדברים הכי קשים לנו, כשאנחנו במצב של התמודדות וקשיים,

היא התחושה ששום דבר לא משתנה בחיי,

שאין סיכוי שמשהו משתנה, ישתנה או יתחדש, ו

אם אנחנו בעיצומו של נסיון או משבר –

קשה להאמין שמתישהוא הכאב וקשיי ההתמודדות יחלפו.

ט"ו בשבט בא ומלמד אותנו יסוד חשוב בבריאה, ובעבודה הרגשית והרוחנית שלנו:

דווקא בזמן בו העצים עומדים חשופים, דווקא בעיצומו של החורף הקר –

אנחנו מברכות על הפירות, גם על אלה שלא רואים. עדיין.

ט"ו בשבט, הוא היום שנקבע כראש השנה לאילנות משום שביום זה מתחיל השרף לעלות באילנות.

כלומר, בתקופה זו של השנה מתחילים העצים להתעורר לחיים. עדיין אין סימני צמיחה.

העצים בשלכת ואין אף רמז לפריחה. אבל השרף מתחיל לעלות בעורקים. את זה אנחנו חוגגים.

מה אפשר ללמוד מזה?

גם כשאנחנו "בחורף", יש נקודת זמן, שבה השרף מתחיל לעלות בעורקי הנפש הפנימיים שלנו.

אמנם, סימן החיות הזו נסתר מן העין אבל אנחנו צריכות לדעת ולהאמין שהוא מתרחש בתוכינו,ויבוא היום – החורף יסתיים לו,

יגיע האביב ואחריו הקיץ בו יבשילו אי"ה פירות מתוקים בזמנם.

כבר עכשיו, בחורף, אפשר וצריך לברך על הפירות ולחזק את האמונה בתהליך הבריאה הכללית והאישית.

איזו הזדמנות יש דווקא ביום הזה של ט"ו בשבט?

איזו הזדמנות יש ביום הזה דווקא בשבילך?

בעל הנתיבות שלום זצוק"ל, כותב:

. "ידוע כי כל התחדשות בטבע מפעילה על התחדשות בנפש…

כי האדם עץ השדה והתחדשות היקום, כשכל הבריאה לובשת התחדשות,

משפיעה גם על גופו של האדם, וכל תקופת התחדשות מסוגלת ביותר להתחדשות בנפש,

שזהו עניין המחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית.

כל בוקר הוא זמן התחדשות הבריאה, וכוח ההתחדשות הזאת נותן ליהודי כח להתחדש,

כי כוחות הטבע פעילים בכוחות הנפש שבאדם…

..ראש חודש חידוש הלבנה הוא זמן של התחדשות, וכן ראש השנה הוא זמן של התחדשות  

והיום ט"ו בשבט הוא יום ראשון של האביב,

הרי שהתחדשות זו של הטבע פועלת בנפש לכל הרוצה להתחדש, ולכן יום זה הוא חג גדול וקדוש".

הרבי מסלונים מעניק לנו יסוד גדול שהוא מתנה גדולה:

משמעויותיו העמוקות של יום זה – ראש השנה לאילנות – אינן מההיבט ההלכתי הנוהג בו.

תאריך זה מקפל בתוכו את תמצית ההתחדשות, שהיא יסוד ושורש קיום האדם בעולמו הרוחני

כלומר היכולת שלנו להתחדש מתוך מצב של חורף בנפש, היכולת שלנו להתחבר אל כוח ההתחדשות בטבע

היא המעניקה לנו כוחות ליצור שינוי בחיינו

מה מעניק לנו כוח לצמוח?

משמעות, רעיון חדש, אמונה, תקווה, עניין מפנימיות התורה שמגיע ומחלחל לתוכינו, הם המעניקים לנו כוח לצמוח.

אחד מהסודות שקשורים בהזדמנות הוא להתחבר לזמן –

אם גם את מרגישה שהגיע הזמן שלך להתחדש, אם גם את מבקשת כוחות להתחדשות,

כל מה שאת צריכה לעשות כרגע – הוא לעצור. להתבונן.

להתחבר ליום הגדול הזה, ראשית האביב, ראשית ההתחדשות 

ולדמיין איך השרף שעולה באילנות ומסמל את תחילת ההתחדשות בהם ,

עולה גם בליבך, פשוט כי את חלק מהבריאה.

מיכל כהן-חי אריעז

 

מעט 2300 בלילה, יום חמישי האחרון, דלת חדר השינה שלי נפתחת ונעמה, הבת האהובה שלי, מתמוטטת לתוכה בבכי שבור. הבנתי ישר שמשהו נורא קרה ולקח לי עוד קצת להבין שורדית התקשרה ואמרה שצריך לבוא לתל השומר, להפרד מתרין.
הלם. נוסעות לתל השומר. אין לה אויר. אני מנסה לעזור ותוך כדי לעכל בעצמי. רק חזרה מעשרה ימים בלונדון, דיברו ממש לפני, כן, כבר שנה וחצי של התמודדות עם סרטן אבל.. הלם.
ותל השומר, וחני.. נושמת בעצמי נשימה עמוקה. נכנסות.
פרידה. הכי עצוב שאפשר. אני רואה את נעמה שלי, שבורה, מנסה למצוא את המילים להגיד, להגיד את הקשר הנפלא שלהן מגיל 8 ולהפרד.
הדלת סגורה. אני לא שומעת.רק רואה אותן, יחד, בפעם האחרונה, כאן.
פתאום נזכרת איך כאבה לי הבטן. מצחוק. אני מבשלת פסטה במטבח בתל אביב, וליד השולחן החבורה הזו של הבנות המוכשרות והנהדרות, החברות מהקונסרבטוריון בשטריקר, ממקהלת בת קול ותרין מחקה מישהי, אחת המורות בביה"ס, אי אפשר לנשום מרוב צחוק. "היא תהיה שחקנית ענקית" אני אומרת לנעמה אז.
מלא זיכרונות של ילדה מהממת שהיא לגמרי בת בית אצלינו.
שבחיים לא נכנסה לקונפליקטים המתבקשים בין הבנות, שתמיד היתה עם רגישות על לסובבים אותה.
והאהבה הזו ביניהן. שתי ילדות מיוחדות. אהבה כזו שהכילה גם את החזרה בתשובה של נעמה בגיל 15, שידעה שיחות עמוקות והמון כבוד כל אחת לדרכה של חברתה, ובעיקר – את האובדן של כרמי, אבא של נעמה. בגיל 18 לא קל לקחת את זה מסביב, אבל ואובדן. אבל תרין לגמרי היתה שם בשבילה.
שישי לפני הצהריים, פרשת ראה, שבת ראש חודש אלול. זמן כל כך גבוה.
נשמה כל כך גבוהה.
ואיזו אהובה. איזו מסירות נפש של אמא שלה, ורדית ושל המשפחה. של אודי, בן זוגה האצילי והמדהים ושל כל החברים והחברות. וכמה כישרון, ודיוק ובהירות ואומץ המחלה הזו נסכה בה. בפסח האחרון זכתה בפסטיבל תיאטרונטו על ההצגת יחיד שלה שתיארה את ההתמודדות שלה עם המחלה, בדרך שרק תרין יכלה להביא לעולם. כשדיברנו בפעם האחרונה, היא ממש שמחה כשהזמנתי אותה להופיע השנה בכנס של חלה באהבה..
והבוקר הזה אני מבקשת מילים ואין
מילים לילדה המדהימה שלי, רק בת 24,
שאיבדה בגיל 18 את אבא שלה,
לפני עוד מעט שנתיים את חני וינרוט שהיתה כל כך משמעותית בשבילה
ועכשיו – את תרין, אהובת לבה.
וההבנה שהכל שזור, שהבחירה היא ממש ברגע הזה איך שנחיה את היום הזה
רק זה מגיע עכשיו.
הכל ממנו יתברך, ברחמים, באהבה,
כל העולם הזה
המפגשים שלנו עם האנשים סביבינו, המתנות שהם משאירים לנו,
הכל חלק מהפאזל שלנו,
הכל אהבה.

 

"למה דווקא עכשיו"? שאלתי אותה ברכות

חבילת הטישו הכמעט מלאה שנחה על השולחן בתחילת הפגישה היתה כבר כמעט וריקה

"למה פנית לטיפול דווקא עכשיו"?

את אמא שלה היא איבדה כשהיתה נערה צעירה. היא נפטרה מסרטן והשנים שבאו לאחר מכן לא היו קלות. לפני שנים ספורות חוותה עוד אובדן ומאז התחושה שהדברים מתפרקים.

הרבה שאלות לא מניחות לה. שאלות קיומיות, של זהות, של קשר עם בורא עולם, של קשרים עם אנשים קרובים. "מה לא בסדר איתי"? שאלה.

"מכה על מכה" אמרתי לה. לפעמים אנחנו מקבלות מכה חזקה ואת כל מה שאספנו לפניה – ניסיון חיים, כוחות ותעצומות נפש – אנחנו מגייסות כדי להתמודד איתה – מהצד, וגם לנו, נראה שהתגברנו עד כמה שניתן "והמשכנו הלאה" אבל אז – אז מגיעה עוד מכה והכל נפרם. תפרים דקים של ניסיונות לחבר את הכל ולחיות בלי גוש הכאב והפחד מאובדן וממשהו שיקרה.

זה בדיוק מה שקרה לה. והשאלות? השאלות מעולות. הן הביאו אותה לבקש עזרה, הן חיבור אל המקום המבקש בתוכה, הן התחלה של ריפוי, הן רצון לחיות את החיים במלואם.

"אל תפחדי מזה". אמרתי. הן יהיו אבני דרך בדרך למפגש עם הכאב, בדרך לריפוי והתחדשות, בדרך לסיפור חדש.

כשאנחנו שואלות שאלות – אנחנו מזמינות מצב של הקשבה ומפנות מקום לתשובות שיגיעו אלינו.

אי אפשר לברוח מהסיפור שלנו, כל מה שנותר לנו הוא להתבונן בו באומץ ולברוא את המציאות שמתהווה מתוך הניסיון.

 

מישהי שאלה אותי אתמול: איך את רואה טוב בכל דבר? איך את מלאה בתקוה ואמונה?

תיקנתי אותה מיד. לא בכל דבר ובטח לא מיד.

וכן, כמו בשאר העיניינים של החיים – מדובר בעבודה. לפעמים מאד קשה ומנוגדת לטבע שלנו ולמה שהאגו מבקש.

הוא, זקוק למזון שלו שמורכב בדרך כלל מדרמה עסיסית, כזו שלפעמים כל קשר בינה לבין המציאות מקרי בהחלט. תמיד ההתעסקות איתו משאירה אותי מרוקנת והרבה אחרי שהוא נעלם – ענני האבק שהשאיר אחריו עוד יכולים להקשות על הנשימה.

את הבחירה הזו, לראות טוב ומתוך משקפיים של אמונה ותקווה, סיגלתי לעצמי כילדה קטנה. ותיכף  אמנה בפניכן שלושה ממקורות ההשראה העיקריים שלי אבל לפני זה –

למה בכלל הייתי צריכה את זה?

גדלתי בתוך מציאות מורכבת של גירושים. (אולי כדאי לוותר על התוספת של מורכבת כאן. מורכבות היא מובנית בתוך כל סיפור של גירושין באשר הוא) אז, בתל אביב של סוף שנות ה70 ותחילת ה-80, כשהחלפתי ספרים בשקיקה בספריית אריאלה גיליתי שהמשפחה שלי נקראת, בתקופה שלפני הפולטיקלי קורקט –  "משפחה הרוסה". למילים יש אימפקט חשוב וחזק בעיצוב החוויה שלנו ובדרך בה אנחנו רואות את המציאות שלנו.

מה יכולתי לעשות עם המונח הזה? לא הרבה. רק לנסות ולקבל מקורות השראה של מציאות שיש בה תקוה וצמיחה. בדיוק ההיפך מהמשפחה ההרוסה שקראתי עליה. מזל שהיו שם עוד כמה ספרים בספריית אריאלה, שחלקם היו חלק מהספרייה הפרטית שלי עד היום.

פוליאנה –

באמת שברור לי, שאם היתה חיה היום, היתה הופכת להיות המנטורית הגדולה מכולן ומטפלת בחסד עליון. כילדה שהתיתימה מאמה בגיל צעיר – רגישותה לסבל ולכאב היתה גבוהה. כדי להקל עליה המציא אביה את "המשחק" – והוא למצוא בכל דבר משהו טוב: בזבוב טורדני, במאכל שלא סובלים וחייבים לאכול וכמובן בדברים הכואבים של החיים כמו אובדן וכאב. פוליאנה מתיימת גם מאביה ומגיעה לחולל בכוח אהבתה וראיית הטוב שלה שינוי בחייהם של האנשים בסביבתה של דודה פולי העשירה והקרה שאוספת אותה לביתה מתוך הכרח.

איזו מורה ענקית היתה לי פוליאנה. המשחק הפך להיות לגמרי המשחק שלי. עד היום אני שולפת אותו ברגעים לא קלים. היום אני יודעת ש"אין רע יורד מלמעלה", זה פשוט אני שלא מסוגלת לראות לפעמים את הטוב. אז לפעמים, כמו פוליאנה, צריך לחפש ממש ולהתאמץ ולנחש. תמיד אפשר למצוא משהו קטן וטוב שמשנה את החוויה כמעט מיד. מניסיון.

לורה אינגלס (וכל משפחת אינגלס היקרה)

לפעמים כשרות הקטנה שלי מבקשת צמות לביה"ס – אני יכולה לשבריר שניה לראות את לורה אינגלס רצה ומדלגת לקראתי בפתיח של הסדרה שהיתה אהובה עלי מכל:"בית קטן בערבה". בכל רביעי בחמש וחצי היתה נשמעת המנגינה האהובה של הסדרה מכל המרפסות ברחוב בו גדלתי בתל אביב. לורה התמימה, החכמה, המתבוננת – סיפרה את סיפור המשפחה המתיישבת שלה במערב ארצות הברית. עד היום אני אסירת תודה לכל משפחת אינגלס על ההתמודדויות שלהם ועל הערכים שהביאו לחיי – אמונה, אהבה, משפחה, חברות. הפוך, הפוך ממשפחה הרוסה – ארוחות משפחתיות מסביב לשולחן, הורים נוכחים בלי שיעור אחד בביה"ס להורים ובלי צילו של מושג אחד בפסיכולוגיה התפתחותית. אין ספק שהם הביאו לי געגוע למציאות שלא הכרתי ושאיפה – לעשות כזה כשאגדל.

1000 זמר ועוד זמר –

אני לא זוכרת איך הגיעו אלי הספרים בסדרה הזו כבר בכיתה ו', שכללו שירים ידועים מתקופות שונות. את המילים האלה כתבה לאה נאור ושרה חוה אלברשטיין. לא רק בטיולי כיתה באוטובוס, גם בחיים עצמם, הייתי מוצאת את עצמי שרה ומדקלמת את המילים:

אם עולה השמש ובכל בוקר חדשה היא 
אם הפרחים סתם מחייכים אל העולם 
אם מתגלגל הגל מצחוק עד השמים 
אז למה גם אנחנו לא נצחק עם כולם? 

כדאי, כדאי ללמוד מן הפרחים 
לא לקמץ בחיוכים 
והעולם, תראו, יהיה פתאום כה טוב 
כדאי לחלום ולקוות, נסו רק פעם 
כדאי לצחוק, כדאי לחיות, כדאי לאהוב 

כדאי גם לחייך, מותר לכעוס 
אך בזהירות לא להרוס 
אפשר לרקום חלום נפלא ביום סגריר 
הכל יהיה עוד טוב יותר ודאי, אבל בינתיים 
אפשר לבכות ללא סיבה, אפשר גם לשיר

 

אז גם הבוקר עלתה השמש וגם הבוקר חדשה היא,

אפשר לרקום חלום נפלא גם ביום החם הזה של יולי

ולדעת שהכל יהיה עוד טוב יותר ודאי –

וכבר – אם נמצא טוב בכל התמודדות שלנו.

כמו תמיד אשמח לתגובות ולשיתופים שלכן,

באהבה

מיכל

היא גילתה לי שה כ ל היא כותבת בה, אפילו מה שלא סיפרה לאף אחד בעולם (כמעט).
בפעם הראשונה כשנפגשנו, היא בכלל לא הבינה למה כדאי לה,
אבל לאט לאט נפתח לה עולם, העולם שבלב שלה.
היא מביאה אותה לפגישות בקליניקה ולפעמים משפט אחד שהיא מקריאה ושנכתב ברגע של נוכחות
מאפשר לנו להיפתח לאפשרויות חדשות שמניעות אותנו הרבה מאד במסע המופלא שהיא עוברת.
אמרתי לה שבגלל זה קראתי למחברת שהוצאתי "יומן מסע" והיא תמיד באה יחד עם "זמן שמים" שלה, שלי.
אני תמיד אומרת שכל אישה צריכה מחברת משלה.
מרחב של זמן, מקום ושקט לצלול פנימה,
להיאסף מעט, להתבהר, להתדייק, לעוף, להיפתח, לרצות, פשוט להיות.
הבוקר הזה הוא זמן מופלא לזה.
לעצור לפני שמתחילות ולכתוב לרגע את מה שעולה ומדוייק לרגע הזה.
לא חשוב איפה את עכשיו, רגע אחד של פגישה עם מה שאת מה מרגישה,
עם הסיפור שלך, רגע אחד של פתיחת הלב,

הלב שלך

אני ממש זוכרת את המשפט הזה כשכתבנו אותו,

מאיה (חנוך) ואני

ליד השולחן הארוך במטבח

"תודה על טעויות, תודה גם על קשיים

שמגלים לנו כוחות שמתחבאים עמוק בפנים" (תפילילה)

המשפט הזה קופץ לי כשאני יושבת מולה בקליניקה

 

היא מתמודדת עם ניסיון לא פשוט,

ובפעם הקודמת כשנפגשנו,

ראיתי את הגוף שלה מתוח

וחשבתי על הסיפור בו הילד הקטן מכניס אצבע

לתוך חור שהתגלה בסכר

כדי להציל את הכפר שלו מהצפה.

 

וזה כואב וקשה להחזיק את הכל

או לפחות לחשוב ולהרגיש שאת מחזיקה את הכל

שבלעדייך הדברים יתמוטטו ויתפרקו

והכיווץ הזה.. והאצבע הכואבת מהמאמץ

 

אני מבקשת ממנה רגע לעצום עיניים

מוסיקה שמגיעה אל חדרי הלב כבר מתנגנת

ולאט, בעדינות, דרך המילים שמגיעות מעצמן

ונשימה, והתבוננות

אני רואה איך היא שוקעת קצת ומרפה עוד קצת

 

בסיום הדקות הללו היא צוללת לכתיבה במחברת שלה –

ו"המה שלומך" הרגיל ואולי המזמין תשובה ידועה מראש –

כבר מרגיש ונשמע אחרת

 

אני רוצה להיות במקום של הטוב, של להודות אבל אני כל כך לט

היא לוחשת

קרן שמש נכנסת לקליניקה שלי

כוסות התה שלנו מונחות על השולחן הקטן

אני מחפשת דלת קטנה להכנס דרכה

 

ואז המשפט הזה.

אני אומרת לה

"תודה על "תודה על טעויות, תודה גם על קשיים

שמגלים בנו כוחות שמתחבאים עמוק בפנים

והיא אומרת. תודה באמת תודה על הכוחות האלה שגיליתי

תודה על הרצון שלי שמתבהר, תודה על החלומות שלי, תודה..

 

כשאנחנו בהודיה – משהו מיד מתרחב.

המציאות לא השתנתה. הניסיון – אותו הניסיון

אבל משהו בתוכינו התרחב ונפתח

למרחב אחר.

 

זה לא מובן מאליו והרבה פעמים צריך להיזכר בזה

אבל כשהיא יצאה הבוקר מהקליניקה שלי –

הרגשתי את האנרגיה שלה רכה יותר ומקבלת,

נשית יותר ומבורכת.

ומה איתך ברגע הזה? על מה את יכולה לעצור ולהודות ברגע הזה?

מוזמנת לשתף אותי כאן למטה

שלך,

מיכל

 

אחרי שבת אני תמיד מקבלת איזה מייל, או סמס ובדרך כלל גם וגם –

מנשים שמכירות אותי וחלקן לא – שמספרות לי על השבת הלא פשוטה שהיתה להן

ומבקשות איזה עידוד, נחמה ואיזושהיא נקודת מבט מחודשת לקראת השבוע שמתחיל.

אז כן, שבת יכולה להיות מורכבת כי היא מציפה הרבה דברים – דווקא בעצירה הזו, בקדושה הזו, במשפחתיות הזו.

אז הנה כמה מילים של איך אפשר להסתכל אחרת על מה שקורה בלי שכלום בחוץ ישתנה ולעזור לעצמינו להתחיל שבוע חדש ממקום אחר לגמרי.

פותחת עם קטע קצר מתוך משהו יפה שחני וינרוט ז"ל האהובה כתבה (בחודש סיון שתיכף לפני 5 שנים)".. לפעמים אנחנו כועסים על המחלה, הטיפולים, הרופאים אבל למעשה זה כמו לכעוס על זבוב טורדן. הרי הוא זה שעושה את מלאכתו ואני מה אני? אני צריכה לעשות את מלאכתי. ומהי? לעשות את הכי טוב שאני יכולה בכל רגע נתון. לשמור על עצמי מפני מזיקים מבפנים ומבחוץ.

בימים בהם אני מרגישה ככה ככה, במקום לכעוס, אני משתדלת לחפש מה אפשר לעשות בשביל להרגיש יותר טוב." (מתוך הספר שבת שלום חני)

במצבים שהלב סוער, הרגשות מציפים אותנו והרבה פעמים לגמרי מנהלים אותנו. זה הזמן להכניס למגרש גם את השכל, שיכול להסתכל על הדברים במבט אחר, קצת מהצד, להסתכל קצת מבחוץ על הסיטואציה ועלי בתוכה ולשאול: –

מה אפשר ללמוד מזה?

איך אני יכולה לגדול ממה שקורה כאן?

מה התפקיד של מה שקורה בחיים שלי ואיך כל זה קורה לטובתי?

השאלות האלה, מעניקות למצב משמעות ופרספקטיבה = שתיהן מאפשרות נשימה והתבוננות רחבה יותר.

איך עוד אני יכולה לצאת מהמקום הצר שלי שמרגיש את החיסרון למקום רחב יותר?

להסתכל על מה שיש ולקבל את זה. להיות בהודיה.

לאסוף לפחות 5 דברים שברגע הזה אני ממש יכולה להודות עליהם בלב שלם, זה כל כך עוזר להבין כמה יש לי בעצם, כמה מלאה אני למרות החיסרון והצורך הלא מסופק שאני מרגישה וכמה ששום דבר לא מובן מאליו.

נקודה נוספת:

הרבה פעמים הקושי והמורכבות שלנו קשורים באכזבה או במציאות שקשורה באנשים שסביבינו. חז"ל מלמדים אותנו שכדאי להסתכל עליהם בעין טובה. לראות טוב ואז הכל מתהפך לטובה. כי אפילו שהם לא מושלמים, אם אני רואה את הטוב שבהם, הלב שלי מתרכך ואולי נזכר גם באהבה שיש לי כלפיהם, וקל לי לקבל את החיסרון הזה ומפלס ההתנגדות והמלחמה הפנימית יורד אפילו מעט מה שמספיק כדי לאפשר לי פשוט להיות נוכחת ברגע הזה, לעשות את מה שאני צריכה ממש עכשיו (גם אם זה לישון כדי שיהיה לי כוח לתפקד, להכין צהריים או לתלות כביסה, להיות נוכחת ברגע הזה ולקבל אותו. רק אותו)

הכוח הזה – לשנות את דרך ההסתכלות שלנו על המציאות והחיים שלנו – נמצא כאן בכל מצב שאנחנו נמצאות ומתמודדות איתו. כל מה שצריך זה נשימה עמוקה אחת ועבודה פנימית של כמה דקות.

מוזמנות לשתף אותי במה עוזר לכן במצב כזה ואיך אתן מתחילות את השבוע בתגובות שמתחת לבלוג

שיהיה לכולנו שבוע חדש וטוב

מיכל

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

חני ארגנה את כל הדברים כשחזרנו מבית העלמין.

זה היה שישי בצהריים, שלושה ימים לפני ל"ג בעומר, כבר היה ממש חם.

כשחזרנו היו בסלון שלנו כסאות מפלסטיק, וכסאות נמוכים למי שיושב שבעה, ובסלון עמד לו ארון קודש עם ספר תורה. על השולחן במטבח שעד לפני רגע היה פרטי ורק שלנו, היו מונחים מאפים ועוד כל מיני דברים שאני לא זוכרת כמו עוד דברים אפילו יותר חשובים מזה מהיום ההוא, אבל אני זוכרת את חני מסבירה אולי למי ששאל – למה היו גם דברים עגולים על השולחן – חלות וגם ביצים קשות.

המקור לסעודה הזו, כשחוזרים מבית העלמין, הוא בפסוק: "וַיָּבֹא כָל־הָעָם לְהַבְרוֹת אֶת־דָּוִד לֶחֶם בְּעוֹד הַיּוֹם", והסיבה למזון העגול היא הניסיון לסמל את גלגל החיים והמחזוריות שאנו עוברים בעולם.

אז יש תנועה כזו בעולם.

פעם ככה ופעם ככה, החיים שזורים בפרידות, באובדן ובאבל ששזורים בלידות חדשות ומרגשות ובבקרים חדשים שנפתחים ומלאי דברים מרגשים.

6 שנים עברו מאז אותו יום.

חני כבר לא מגיעה זו השנה השניה לאזכרה ובשבוע שעבר התאספנו כדי לציין 6 שנים בלי כרמי, בעלי הראשון ואב ילדי .

אני רוצה לספר על העוגת בננות הזו שפגשתי "במקרה" (באתר של ניקי) כשחזרתי לבשל, אחרי הפסקה ארוכה. העוגה הזו התקבלה כאן בכזו אהבה, שהפכה אחד מסיפורי הבריאה החדשים של הבית הזה.

אבל (אובדן) הוא עניין מתפתל ומתמשך. דרך. מסע. וחלק מהמסע הזה הוא לצאת מארצות החושך אל מעבר ההרים ולהחליט לראות כאן ועכשיו זריחות מרגשות.

להחליט. לבחור. לחיות באמת.

זה לא פשוט כי התנועה של ההמשכיות כביכול נוגדת את תנועת הזיכרון,

הזיכרון של האיש הזה שהשתדל תמיד להיות איש,

האיש שפגשתי בגיל 20 ושהתמסרתי לו כולי עד שהלך מכאן,

ברגע אחד שהיה בו הכל מלבד מילות פרידה.

בימים של לפני יש התכנסות כזו – קצת כל אחד אצל עצמו,

קצת נסיגה אולי למקומות שאנחנו כבר לא באמת שם, זה חלק מהעניין וזה לגמרי בסדר.

השנה זה גם חדש כזה – אל הבית שלנו והמשפחה והלב שלי הגיע ישי, בעלי, וכולם כולם רוצים ללכת בזהירות ולעשות מקום למי שכאן ומי שכבר לא.

הפעם, נעמה, הבת שלי, הכינה הכל.

מהלחמניות ועד העוגות עם הקפה. התבוננתי בה מבשלת. הרי את כל זה למדה מאז שאבא שלה האהוב נפטר ורוב הדברים בחרה לבשל מתוך הרפרטואר המשפחתי שאני הבאתי.

זו היתה, כמו שמאיה שלי אומרת "נחת".

אבל אני רוצה לספר לכם על העוגת בננות המופלאה הזו. שהטעם שלה נפלא והיא משמחת לב. וכן, היא עגולה וכן היא הזכירה לי את התנועה הזו של החיים, של גאות ושפל, רצוא ושוב, כאב ושמחה – אבל מצופים בקרם פודינג וניל ומקרבים בין הלבבות.

הנה היא כאן העוגה הזו. בבוקר שאחרי – רק מעט ממנה נשאר עם הקפה.ודווקא המעט הזה שנשאר, הוא המקום שהיא מאפשרת – לבשל דברים חדשים כאן ועכשיו

היא לגמרי מפנקת עם הקפה. שבוע חדש מתחיל וגם בו, כמו תמיד, הכל ישמש בערבוביה .

העניין הוא איך נבחר להסתכל על זה.

כדרמה גדולה, כנסיגה או נפילה או כתנועה של החיים.

כך או כך, עם הקפה והעוגה המשובחת הזו – אפשר לחשוב שהחיים הם תותים (או בננות..)

עוגת בננות מעולה

3 ביצים גדולות
200 ג’ סוכר (כוס)
2 בננות רכות
120 מ”ל שמן (חצי כוס)
2 כפיות סוכר וניל
250 מ”ל שמנת לבישול (קופסא)
כפית קינמון
280 ג’ קמח (2 כוסות)
2 כפיות א. אפייה

לחמם תנור ל 180 מעלות כ 10 דקות מראש

להקציף ביצים וסוכר במהירות בינונית כשתי דקות, למעוך את הבננות להנמיך את מהירות המיקסר ולהוסיף את הבננות תוך כדי, להוסיף את השמנת באיטיות ואת השמן כשהכל אחיד להוסיף את הקמח א. אפייה והקינמון. להקציף במהירות נמוכה עד שהכל אחיד.

. לשמן תבנית להעביר את הבלילה להכניס לתנור ולאפות כ 40 דקות או עד שקיסם יוצא נקי

אז איפה אתן עכשיו בתנועה הזו של החיים? מוזמנות לשתף אותי בתגובות שלמטה

שבוע טוב ואהבה

מיכל

…"ככה נראה אדם זקן, אני חושבת.

אף פעם לא ראיתי אדם זקן כל כך. אין כמעט זקנים בשכונה שלנו.

ולי אין סבא וסבתא.

סבים וסבתות מתים כשהנכדים שלהם נולדים, אחרת איך אפשר להסביר את זה שלא הכרתי את סבא וסבתא שלי מצד שני ההורים?

הם נעלמו כשאני נולדתי. אני בטוחה שלכל הילדים אין סבא וסבתא ושהם פשוט נעלמים.

להיעלם זה כמו לשתוק. גם המילים שלי נעלמו.

אולי הן הלכו למקום שאליו הלכו הסבים שלי? בכל מקרה, לא מדברים על המקום הזה.

גם את אמא ואבא לא כדאי לשאול, כי ממילא הם לא יענו. הם לא מזכירים אף פעם את סבא וסבתא, וגם לא מספרים עליהם כלום. וכדי לא לספר צריך לשתוק.

אז בבית שלנו לא מדברים. לפחות לא עברית. ופולנית אני ממילא לא מבינה".

הקטע הזה מתוך הספר "הבנות של אלה משם"

(הוצאת בבל, 2018 בעריכת אסתר פלד) כתבה רונית פיינגולד. הספר החזק והמרגש הזה כולל חמישה סיפורים שנכתבו בידי חמש שנים בנות הדור השני. נשים מדהימות ממש. כל אישה והסיפור שלה, כבת להורה או הורים ש"היו שם". הספר בעריכת אסתר פלד שרק המבוא והאחרית דבר שכתבה מכוננים.

כמעט ערב יום השואה. היום הזה תמיד פוגש אותי בהכי אישי שלי.

כילדה הייתי מתחבאה כששמעתי דפיקות פתאומיות בדלת אחרי שצפיתי, כל שנה מחדש, בסיפור של אנה פרנק, כבחורה מאוהבת דמיינתי את הפרידה מאהוב לבי, וכשנולדו ילדי – וצפיתי בתוכניות של יום השואה – ככה בלי משים כמעט הכנתי את הנעליים הקטנות שלהם ליד המיטה במקרה ש..

ויקטור פרנקל עיגן את התיאוריה שלו שהפכה בסיום מלחמת העולם השניה ללוגותרפיה – טיפול באמצעות משמעות – במחנה ההשמדה אושויץ. הוא התבונן באנשים סביבו וכמובן במה שקורה לו והבין – שבכל מצב אדם צריך שתהיה לו סיבה טובה לחיות. בשביל מה להמשיך. המשמעות הזו, מעניקה כוחות להמשיך הלאה בכל מצב – אפילו בתופת הזו שככל שאני קוראת, לומדת, מעמיקה בה – מבינה יותר כמה שאין לי אפשרות לתפוס את גודל הזוועה.

אחת הנשים המשמעותיות ביותר "שפגשתי" היא הרבנית חיה לאו הי"ד, אמו של הרב ישראל מאיר לאו. הרבנית חיה, שנשארה להתמודד לבדה אחרי שבעלה, רב העיר פיוטרקוב שבפולין נלקח ונרצח ביחד עם בנם בן ה-13 שמואל יצחק בטרבליניקה – נעזרת בבנה בן העשרה נפתלי ומטפלת בבנה בן ה-5 הרב לאו, האישה הזו המשיכה במעשי החסד שלה גם בגטו וגם אחריו. בגטו הקימה את "בית לחם" בו בישלה מתוך הירקות הדלים שהשיגה בתושיה מרק חם ליהודים שסבלו רעב. וגם – אחרי הפרידה הקשה מבניה, כשהגיעה למחנה הנשים הידוע באכזריותו – רוסנווריק – שבורת גוף ונפש ונטולת כוחות – החסד שעשתה – ממשיך לחיות גם היום בלבה של אישה בת כ-80 . אותה אישה מקסימה, סיפרה לי שהגיעה גם היא לאותו מחנה נורא מפיוטרקוב, יחד עם אשה שאימצה אותה אחרי שהוריה נלקחו. שעות ארוכות שהתה לבדה בצריף הנשים עד שחזרו מעבודות הכפיה נטולות הבעה ומבטן רחוק. "רק אישה אחת חייכה אלי. זה היה חיוך קטן אבל אני זוכרת אותו עד היום. הייתי ילדה כבת 7 ולא הכרתי אותה אז, אבל שנים לאחר מכן סיפרו לי שמדובר ברבנית חיה לאו, אמו של הרב לאו." וגם ברגע ההוא כסיפרה לי את הזיכרון הזה, האיר חיוך קטן את פניה היפות כל כך.

"יום הזיכרון לשואה ולגבורה". הגבורה למצוא בתוכך כוחות לחייך חיוך קטן גם כשהלב שלך נטרף מדאגה לילד הקטן שלך, הגבורה למצוא בתוכך מקום לראות את האחר, לא בשביל לקבל משהו בתמורה – אלא פשוט לתת לו משהו ממך, אולי את הדבר שהכי קשה לך לתת באותו רגע. חיוך.

כוחותיה של הרבנית חיה לא עמדו לה והיא נפטרה באותו מחנה, זמן לא רב לפני שחרורו.

הסיפור שלה השפיע ומשפיע עלי רבות. ותמיד אני חושבת על "בית לחם" שלה להבדיל אלפי הבדלות כשאני שולחת מכאן חלות באהבה. כי יש אפשרות, שאת "החיוך" הזה – מישהי צריכה עכשיו והוא ישאר בלבה.

לחפש משמעות, להיות אדם טוב יותר, שמצליח בכל מצב לצאת מנקודת המבט הצרה שלנו ולראות את האחרים מסביבנו. בחודשים האחרונים, כשאני זוכה לשמוע את הרב גוטליב, בשיעור החודשי שמתקיים בבית שלי – אני מרגישה שזכיתי. זה לימוד עמוק, שמשפיע על הנפש וגורם לך לרצות להתקדם. זה לימוד, שאני יכולה להעיד על עצמי כלמודת מודעות, פסיכולוגיה וסדנאות – ממש משנה חיים.

במוצאי יום השואה, מחר, חמישי בערב, יתקיים שיעור נוסף. אפשר לבוא עם בני זוג. ללא תשלום. כתובת וכו אשלח בשמחה – 0502330764

תמיד מודה ושמחה בתגובות ובשיתופים שלכן,

באהבה,

מיכל